Ein_Hood.jpg

מנס הרים לחורבת עיתאב ולעין חוד

 בא אל ההרים חבר – טיול בהרי יהודה 

מציע לכם, לשמור את המסלול הבא, לימי פריחת עצי השקד, או השקדייה בלשון העם, שאז הנוף נצבע בלבן לילך, והטבע משתגע מכך (גם אנחנו). 

לפנינו מסלול מעגלי, בהר יהודה. קל ונעים ומתאים לכל המשפחה. 

מנס הרים, אל חורבת עיטאב, ומשם לעין חוד. 

מסלול של כשלושה עד ארבעה ק"מ קלים ונעימים. 

 

בין המושבים:

המסלול שלנו נמצא בין שני מושבים, שכדאי להגיד עליהם כמה מילים: "נס הרים" – ממערב "ובר גיורא" ממזרח. 

שני המושבים, עלו על הקרקע אי שם בראשית שנות החמישים, שנות העלייה הגדולות, ויושבו בעולים.

את השם נס הרים הגה פרופסור זאב וילנאי, והוא לקוח מתוך פסוק בנביא ישעיהו: כָּל ־ יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵ֖ל וְשֹׁ֣כְנֵי אָ֑רֶץ כִּנְשֹׂוא ־ נֵ֤ס הָרִים֙ תִּרְא֔וּ וְכִתְקֹ֥עַ שׁוֹפָ֖ר תִּשְׁמָֽעוּ (ישעיהו י"ח – ג').

מושב בר גיורא נקרא על שם שמעון בר גיורא שהיה אחד ממפקדי המרד הגדול ברומאים, בימי בית שני. 

בר גיורא, הוא גם שמו של ארגון השמירה הראשון שהוקם בארץ ב1907 , בשלהי ימי העות'מניים, ימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.  

נס הרים יושב על ידי עולים מכורדיסטן, והוא שייך לתנועת המושבים. 

בר גיורא יושב על ידי עולים ממרוקו, והוא שייך לתנועת משקי חרות – בית"ר. 

לתנועה כ - 40 ישובים ברחבי הארץ, בגבולות הקו הירוק, ומעבר לו. 

בקרבת בר גיורא עוד שני מושבים של אותה תנועה: רמת רזיאל, ומבוא בית"ר.

בר גיורא יושב במבנים בהם היה מחנה נופש לחיילי המנדט הבריטי: "מחנה עלאר" כשמו של הכפר הערבי שהיה במקום. ואילו נס הרים יושב על אדמות הכפר הערבי "בית עיתאב". 

תושבי הכפרים הללו (ועוד כפרים), ברחו (או גורשו) במהלך מלחמת העצמאות, במבצע ההר על ידי חטיבת הראל. מבצע ההר היה חלק ממבצע יואב, באוקטובר 1948. 

תושבי המושבים הללו, כמו ישובים חקלאים נוספים בהר עסקו בעיקר בגידולי מטעים, כרמים ולולים (גידולים המתאימים לחלקות קרקע קטנות). 

 

בראשית ימיהם ידעו מושבים אלו תלאות רבות וקשיים לא מעטים, וכפי שמעידה על כך, כותרת כתבה בעיתון מעריב מינואר 1961, מאת מנחם תלמי: "4 כפרים שהוקמו בטעות - קוצר ראות גורם לכך, שלאחר שנים של חוסר כדאיות כלכלית ופרנסות אוויר, יחוסלו יישובים חקלאיים בפרוזדור ירושלים וייהפכו לכפרי פועלים". 

בשפתו הציורית מתאר הוא את תלאותיהם של ארבעה ישובים אשר בימים ההם, היו אמורים לשנות מעמד ממושב עובדים, לכפר פועלים ואלו הם: אדרת, עמינדב, כסלון, ובר גיורא. 

לגבי כסלון הוא כותב: שאנשי הסביבה והתושבים אומרים בלגלוג: כסלון – כישלון או שמלגלגים על הוגה היושב: כסלון, מלשון כסיל. 

בשורות הבאות, מתאר תלמי, את ישיבות הוועדות במושבים. יש שיראו בשורות הבאות סוג של גזענות והתנשאות, ויש שירוא בהן את רוח התקופה: 

"ישבו בחדרי מזכירות קרים ואפורים שמעו דיבורים להוטים ועגומים מפי מתיישבים מחוספסים ומזופפי זקן, דיבורים שנאמרו בעגות תימניות, צפון אפריקאיות, רומניות, ופרסיות. 

מכל הדיבורים האלה, נשמעה נימתו הקשה והצורית של סלע ההר". 

כאומר, הדבר שייך לעבר, היום המושבים הללו, נמצאים במקום אחר.

חלק מהבנים עוסקים בחקלאות, חלק בתיירות וחלק במקצועות חופשיים. 

ניתן לומר, כי המושבים הללו, ואחרים במרחב, מהווים היום כמעין פרברים של העיר הגדולה (תל אביב, או ירושלים). 

 

מבית החיים – אל מעיין מים חיים

את המסלול, נתחיל ממגרש החנייה של בית החיים המקומי. 

מבית החיים נתחיל ללכת בעקבות הסימון המופיע על העצים ועל עמודים (סימון של קק"ל). 

קצת לאחר בית החיים מתחילה גדר של כרם, ניצמד אליה וכשהיא עושה פנייה שמאלה, נפנה אתה. 

נלך צמוד אליה, נעבור גדר בקר, ונעלה במעלה קטן, המתפתל בין הסלעים במקום, כאשר מגמת פנינו, אל המערות אשר בקיר הסלע ממול. 

לפנינו מקבץ מערות, המחוברות ביניהן בחללים פנימיים. 

ילדים שמחים להתרוצץ בין המעברים השונים, ומבוגרים יוכלו להתענג על כוס תה חם.

המערות ותצורות הסלע נוצרו בתהליכי בלייה כימיים מה שנהוג לקרוא: "פעילות קרסטית". 

 

לכבוש את המצודה:

נמשיך בדרך, כשמגמת פנינו חורבת עיטאב. בדרך אליה, נעבור מדרגות חקלאיות אשר שימשו את תושבי האזור בעבר. 

שימו לב, תוך כדי הליכה כי יש שביל היורד למטה למעיין. 

אנו עוד נחזור אליו בהמשך. כשנגיע למצודה, ניתן לילדים להשתולל בזהירות, תוך שימת לב רבה, בין המעברים השונים, כאילו היו חיילים צלבנים, הנלחמים לכבוש את המצודה.

לאחר התרגעות, נעלה על גג המבנה, ונערוך תצפית אל המרחב. 

כשאנו על הגג, נוכל להבין את חשיבות המצודה הזו.

 

חורבת עיטאב:

חורבת עיטאב, הייתה מצודה צלבנית, או אולי חווה צלבנית. המיקום שלה נהדר, כי הוא חולש על פני השטח. ממזרח לו עלתה דרך חשובה ביותר מהשפלה להר (דרך הקיסר) בימנו כביש 375.

החורבה בנויה בצורת מבנה ריבועי מבוצר. יסודותיה בנויים אבני גזית גדולות ויפות ושייכים כנראה לתקופה הצלבנית.

על יסודות המבנים הצלבנים, נבנו מבנים מאוחרים יותר, בתקופות שונות. 

בתקופת "מרד הפלאחים", נגד השלטון המצרי של איברהים פשה (שנות ה-30 של המאה ה-19), בנו תושבי כפרים מבצרים, ייתכן שגם כאן נבנה כפר מעין זה. 

 

אל המעיין:

נרד מהחורבה, נחזור על עקבותינו כמה מטרים, ואז, נראה שביל היורד למטה, לבוסתן ולמעיין, נשימה פעמינו למקום זה.

המעיין נקרא "עין חוד". 

כנראה שפירוש המילה חוד – הוא שוקת. התעתיק הערבי הוא: אלחוצ', שפירושו שוקת. 

בארץ מוכרים שני אתרים בשם זה. האחר, הוא הכפר עין חוד בכרמל.

 

המעיין הוא מעיין שכבה. על המעיין מבנה עם סורג מתכת, אך המים יוצאים לברכה קטנה וחביבה, בה ניתן לשכשך רגליים. מסביב למעיין, מספר עצי פרי כמו חורב, שקד, תאנה, ועוד. חלק מהעצים עתיקים, וחלק נטיעות של הקק"ל. בעונות הנכונות, ניתן ליהנות מהפרות שעל העצים.

 

היכנו לפריחת השקד:

מהמעיין, נמשיך למטה, גדר בקר ושער בקר, יפרידו את שטח הבוסתן והמעיין מהאזור, כך, שפרות לא יוכלו להיכנס לכאן. לאחר שנצא מגדר הבקר, נפנה ימינה עם הדרך, נפגוש עצי שקד, אשר בעונה הנכונה פורחים בלבן לילך, ומשרים לאזור מראה מלבלב ביותר.

 

 

שקד מצוי – או השקדייה: 

כמה מילים על העץ המושל באזור הזה, ואשר פרחיו מהווים סיבה לעליה לרגל של אוהבי פרחים וטבע, השקד, או אם תרצו, השקדייה.

השקד, שהוא עץ ממשפחת הוורדיים (כמו האפרסק, המשמש, והשיזף), הוא היחיד שזכה לשם המיוחד: "השקדייה". אנו לא אומרים: תפוחיה, וכן לא אפרסקיה, רק לשקד, יש מילה ייחודית כזו: "שקדייה". 

 

ובכן מי שאשם בכך, הם שני משוררים: ליון קיפניס, וישראל שודמן אשר כתבו שירי ילדים, והתאימו את המילה שקדייה למשקלים בשיר. 

כנראה שליון קיפנס היה הראשון להגות את המילה הזו, בשירו (1919-1920): "לשנה טובה שקדייה" אשר הולחן על ידי אברהם צבי אידלזון. להלן בית אחד מתוך השיר המתוק הזה: 

לְשָׁנָה טוֹבָה, שְׁקֵדִיָּה! / לְשָׁנָה טוֹבָה, שְׁקֵדִיָּה! / וְייִתֵּן לָךְ אֱלֹוהִים: / גֶּשֶׁם טוֹב, שֶׁפַע טַל, / שֶׁמֶשׁ אוֹר, רוּחַ קַל! / חֵן, חֵן, חֵן, יְלָדִים, / אֶתֵּן לָכֶם שְׁקֵדִים!

 

 

ואילו ישראל שודמן כתב את "השקדייה פורחת". אשר הולחן על ידי מנשה רבינא.

שקדייה פורחת / וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת / צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג / מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג: / ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ – חַג הָאִילָנוֹת! / ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ – חַג הָאִילָנוֹת.

 

משניהם תפס השיר של שודמן. זה של פיקנס פחות נתפס משום מה. 

 

כנראה, שמקורו של השקד, הוא מאסיה המערבית ומאגן הים התיכון, והוא תורבת לפני אלפי שנים. 

השקד משיל את עליו בחורף, ומלבלב באביב. אצל חלק הוורדניים לבלוב הפרחים מקדים את לבלוב העלים, ובכך מתאפשר למאבקים עבודה קלה יותר, באשר אין עלים שיסתירו את הפרחים.  

 

כשהפרי צעיר ניתן לאכול אותו כפי שהוא עם הקליפה הירוקה, שאז יש לה טעם חמצמץ. כשהקליפה הירוקה מתחילה להתעצות, והזרע עובר ממצב ג'יל למצב מוצק, עדיין עם קליפה פנימית לבנה, הוא טעים ביותר. הוא נמכר בשווקים תחת השם: "שקד ירוק" ובערבית: "לוז אל אחדאר". 

בתרבויות המזרח, הוא נאכל כסוג של אפריטף. 

למעשה זרעי השקד הם מרים, ומכילים חומר בשם: אמיגדאלין אשר בהתפרקותו יוצר חומצה ציאנית, שהיא רעילה ביותר.

בתהליך תרבות השקד, הופחתה כמות החומר הזה, ולכן לשקד טעם מתוק יותר. יחד עם זאת, שקד תרבותי שיוזנח, הכנה, תשלט והשקד יהיה מר.

עיקר גידול השקד נמצא בקליפורניה. בשנת 2013 כ 80% מכלל התצרוכת העולמית הגיעה משם.

 

השקד מוזכר במקרא במספר הקשרים:

יעקב שולח ליוסף "מזמרת הארץ". במשלוח שישה מיני גידולים הגדלים בארץ ישראל והם: צֳרִי, דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. לא נכנס כאן לזיהויים של הדברים, נסתפק בכך, שהשקד מופיע ברשימה זו.

במאבק בין משה לקורח ועדתו נערך ניסוי על מנת לבדוק מיהו המנהיג הרצוי בעיני האל. בניסוי זה, הונחו מטות ראשי השבטים באוהל מועד. והנה בבוקר, מטה אהרון הניץ שקדים: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹול שְׁקֵדִים."

אחת הנבואות הראשונות של ירימהו היא סביב השקד. האל שואל את ירמיהו מה אתה רואה, והוא אומר: "מקל שקד אני רואה" והאל מסביר לו שהוא היטב לראות.

צורת הפריחה של השקד, ותחילת החנטה של הפרי, היווה את הדימוי של המנורה: "ובמנרה ארבעה גבעים משקדים כפתריה ופרחיה".

 

רוזה מרציפן:

את אחד הממתקים הכי טעימים בעולם עושים משקדים וסוכר. הכוונה כמובן, למרציפן. מהי מולדת המרציפן?

תלוי את מי שואלים: אנשי המוזיאון בכפר תבור, מספרים כי הוא נולד באי סיצילה לפני כ – 400 שנה, וכי נוצר במקרה וללא תכנון. הסיפור נסוב על רעב שפקד את האי, בצר לתושבי המקום, לקחו שקדים טחנו אותם, ערבבו אותם עם סוכר, וכך לגמרי במקרה נוצר המרציפן. 

אגדה אחרת מספרת לנו על מלך אנגליה ריצ'רד השני שערך סעודה גדולה לראשי הממלכה. הסעודה הייתה עשירה כיד המלך במטעמים, ממטעמים שונים. אך על כולם עלה הקינוח שהוגש לאורחים. הייתה זו מצודה ענקית ששטח בסיסה כמטר וחצי וגובהה כ – 90 ס"מ והיא מוקפת בחפיר שמעליו שני גשרים כל הפאר הזה היה עשוי מסוכר ושקדים – מרציפן.  

סיפור אחר מספר על החליף הפטימי עלי אל-זאהיר מהמאה ה11 שנהג להגיש לאורחיו ממתקים מעוצבים ממרציפן. באחד הדיווחים מוספר על שבעה ארמונות גדולים כל אחד בגודל שולחן, ובהם פסלים של 157 חיילים, שומרים ואנשי חצר. 

כנראה, כגודל הטעם הטוב, כן עושר האגדות והסיפורים על ממלכת המרציפן. 

 

ממשיכים בדרך – אל האוטו:

הדרך מתפתלת, אנו צועדים על דרך רכב רחבה, לכן שימו לב, לג'יפים או לכלי רכב חקלאים העוברים במקום. כשנגיע לצומת T נפנה ימינה, לפנינו כבר דרך של כק"מ עד הגיענו לאוטו חזרה.

 

בר בהר:

אל תוותרו על כוס מרק, או סחלב חם, בבית הקפה בר בהר, הנמצא בצד השני של הכביש. 

תיהנו. 

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם