ליל חווארים


מבור חווארים – לערוץ הצין

Subtitle

ליל חווארים, אם יש מסלול שניתן לומר עליו כי הוא האחראי לשוטטויות הלילה של הציבור הישראלי, בלילות ירח מלא זה בוודאי המסלול הזה, נחל חווארים.

מסלול זה כל כך מזוהה עם טיולי הלילה עד כדי כך, שהוא זכה לשים: "ליל חווארים".

עוד אוסיף ואומר, שאני מכיר כמה אנשים שקשה להם לטייל בנחל חווארים ביום. המסלול מזוהה אצלם כטיול ליל ירח וזהו זה.



אל בורות המים:

תחילת המסלול בבור מים הנבטי המנקז את המדרון שמעלינו. בור זה זכה לכינוי "בור אגד". הסיפור מתחיל אי שם בשנות החמישים, כשעניין הטיילות והטיולים, עדיין בתחילת דרכו. באותם ימים, חברת התחבורה אגד, הייתה ממובילות התיירות. קורס מורי דרך, היה חלק ממערך השירותים של אגד. הנהג היה גם מורה הדרך. ליד הנהג, היה מיקרופון (בחלק מהאוטובוסים, זה עדיין קיים), דרכו היה מסביר למטיילים על הדרך.


נהגי קו האוטובוס של אגד, היורד לאילת חיפשו אתר לעצור בו בדרך הארוכה. תזכרו, שנוף התיירות והאתרים, כפי שאתם מכירים אותו היום לא היה כך. צריף בן גוריון וקבר בן גוריון עדיין לא קיימים, מכתש רמון עדיין אינו אתר תיירות ובכלל הנוף נראה אחרת.

לכן, התארגנו, אנשי אגד ולקחו על עצמם, לנקות בור זה, ולהכשירו לביקורי מטיילים. שעות עבודה רבות, הושקעו על מנת לנקות את הבור, להוציא ממנו את כל הסחף שנכנס אליו, ולהכשיר דרך גישה אליו.

בחורפים רוויי גשם, הבור מתמלא מים. ואנו שהיינו צעירים, פוחזים ורודפי הרפתקאות נהגנו בחוסר זהירות ובפזיזות  ובימים חמים של אביב, כשהמים עדיין באיכות טובה,   היינו שוחים בבור הזה. היום אני יודע, שזו סכנת נפשות, אל תנסו את זה.

אם הבור ריק ממים, רדו אליו בזהירות (יש מדרגות), כשאתם בפנים התבוננו סביב – סביב ראו את איכות העבודה הנבטית. על הקירות סביב, ניתן לראות את חרוץ סלע הקירטון, על מנת למלא אותו בטיח, שימנע את חלחול המים. במרכז האולם הגדול, עמוד תמיכה לתקרה, ובמרכזו, חרוט בסלע מעין האות ח' – זהו סמל אלוהות נבטי. בתוך הבור, נבט עץ אשל גדול, בין ענפיו, ועל הכוכים בקירות מקננות יונים, ולעתים אף כוסי חורבות.

כשנצא מבור המים, נעלה על גבעונת לבנה. גבעונת זו, היא חומר שהוצא מהבור. כך, מזהים בורות מים קדומים במדבר, על ידי זיהוי גבעות קטנות לבנות.

לאחר הביקור בבור, נתחיל באמת במסלול ההליכה. מכאן, אנו יורדים אל ערוץ הנחל. ההליכה דומה להליכה בנוף ירח. הכל לבן כסוף, ירח מלא מטייל בשמים ומטיל אור יקרות כסוף על סביבותיו. ההליכה במסלול הנחל, אינה מצריכה פנס. ובמובן, מסוים פנס אף מפריע להליכה, באשר האור שהוא יוצר מסנוור. זה כמובן, לא פותר אותנו מהצורך שיהיה פנס בתיק (לא יוצאים לטיול לילה, ללא פנס כולל סוללות רזרביות).


שער הצור – פתחו את השער פתחהו רחב...

לאחר דקות קצרות של הליכה, נגיע ל"שער הצור" אנו נכנסים במעין מפתח כזה, כשמשני צדדינו קירות אבן צור. אם תשימו לב, תראו ששכבת הצור, נטויה. בעבר היא הייתה שוכבת – כעת היא עומדת. הדבר מעיד על תנודות במסלע לאורך השנים. אבן הצור, היא אבן חזקה, ובעבר שימשה ליצירת כלים. אנו מכירים שני סיפורים מהמקרא בהם השתמשו באבני צור, כסכינים לקיים את מצוות המילה.

הסיפור הראשון מופיע בספר שמות, שם מסופר לנו על ציפורה, אשתו של משה, שנזכרה שלא מלה את ערלת בנה, ועשתה זאת, בדרך במלון.

השני הוא יהושע בן נון, שמל את בני ישראל, אשר נולדו במדבר, מיד עם כניסתם לארץ.

באבן, הצור גם מייצרים אש. המלאכה אינה פשוטה כל כך.... היא דורשת אימון רב, ויכולת. לשם כך נצטייד בחומר בעירה טוב. באחת ההשתלמויות עם פרופ' אבינועם דנין, הוא הדליק את האש עם הצמח "צמרנית סלעים". לצמרנית כיסוי לבדי, יש להוריד כיסוי זה, ולייבש אותו. לאחר מכן, לחכך אבן באבן. מהחיכוך יוצאים ניצוצות. יש לתפוס את הניצוץ ולנשוף בו. כמו שאמרתי, לא פשוט – עזבו שימו קופסת גפרורים בכיס ותפתרו את העניין.





והרי לכם, משחק נחמד, אם כי קצת מסוכן. לכן נבקש מכולם לזוז טיפה אחורה.

קחו לכם אבן צור לא קטנה, זרקו אותה על שער הצור, וראו את הניצוצות שהיא מתיזה לחלל.


נמשיך בדרך, נרד בתוך ערוץ הנחל. פה ושם נצטרך לעזרת ידיים. כשערוץ הנחל יפגוש את הערוץ הבא אליו מימין פנו אליו וכנסו אליו קצת. יתכן שתפגשו כאן בגב מים, מהחורף האחרון. גם אם לא תמצאו מים בגב עדיין, ההזמנה להיכנס לערוץ בעינה עומדת. כשאתם בפנים, שתקו – ובקשו מכולם לשתוק. אפשרו לעצמכם את החוויה של כמה דקות, הקשבה לשקט, ללילה, למדבר. זו בהחלט חוויה מיוחדת וייחודית.

לאחר שהאזנו לשקט, נחזור לערוץ המרכזי ונמשיך בירידה בקניון החוואר. נספר כאן בקצרה כי חוואר הוא שילוב של חרסית וקרטון והוא נחשב לסלע משקע אגמי (גופי מים קטנים ואפיקי נחלים). כשהחוואר, נפגש במים, גרגרי החרסית, מתנפחים ונאטמים – ומעתה המים יזרמו מעליהם ולא דרכם. זו אחת הסיבות מדוע יש בנגב שיטפונות.


הצל שלי ואני:

אחד הדברים הנחמדים לעשות במסלול זה, הוא מעין תאטרון צלליות. מושיבים את המשפחה על אחת הגבעות הקטנות בערוץ, מוצאים את כיוון אור הירח, ועל הקיר ממולו, משחקים עם הידיים, ויוצרים מעין תיאטרון צלליות.

הנחל ממשיך במורד, ויוצר מעין תנועת האות S . שימו לב, זה השלב, בו אתם מטפסים על הגבעה מצד ימין לכם. עשו זאת בזהירות רבה. אתם בעצם הולכים על מעין סכין, כשמתחתיכם ערוץ הנחל. נרד מ"הסכין" בצד השני (אנא, בזהירות).

תוך כדי הליכה, תפגשו מעין כניסות לערוץ המרכזי בעיקר מצד שמאל שלכם (אם כי, יש גם מימין), מעין ערוצני נחל קטנים, המתחברים לערוץ המרכזי. ילדים אוהבים להיכנס אליהם, ולהסתתר בהם. זה בהחלט נחמד, רק שאתם המבוגרים תהיו עם עיניים פקוחות, שהם לא מגזימים בכניסה פנימה.


הצומח בנופי הנחל:

בערוץ הנחל, תבחינו במספר סוגי צמחים, הבולטים שבהם: אשל, רותם, קרקש צהוב ומלוח.

כמה מילים על כל אחד מהם.

אשל: האשל, הוא צמח המסוגל לחיות גם על מים מליחים ביותר. את המלח מפריש האשל, לעלים. כך, שהעלים מלוחים. תופעה זו יוצרת תופעת משנה, בלילות של טל, הטל מתעבה סביב העלים, ויוצר טיפות. בבוקר, אם נכניס את היד לתוך האשל, היד תצא רטובה. אם נשב, בשעות הבוקר מתחת לעץ אשל נהנה, מקרירות מרעננת. הרוח הנושבת בין העלים, מנדפת את המים מהעלים, ונוצר מעין מיקרו אקלים נעים.

מישהו, פעם ניסה להסביר את מעשיו, של אבי האומה, אברהם, כשנטע אשל בבאר שבע, בכך שאברהם ידע והכיר את התופעה. האם זה? כלל לא בטוח – אך זה בהחלט נחמד לחשוב על זה כך.

רותם: הרותם, עמוס בר, הוא פאסה, שהיה אי שם חבר רביבים, וכתב כמה ספרי ילדים על הנגב, ביניהם נזכיר את סיירת הנגב, ואת אלוף הקפיצות וסופר המכוניות, ואת טללים בנגב. שם קרא לרותם: "שקדיית המדבר". באשר צמח זה, פורח בתקופת ט"ו בשבט, בלבן. ואז עוטה הנחל (או הנוף, במקום בו פורחים רתמים), שמלה לבנה, בניחוח מתוק – מתוק.

הרותם מופיע רבות במקומות, הן במקרא, והן בתלמודים. עפי"ר בהקשר להיותו צמח בעל יכולת שמירת אש גבוהה ביותר. יש עדויות על כך שהרותם שמר את חומו, מספר חודשים.

אליהו, בברחו מפני איזבל, ובייאושו כי מר, בורח את המדבר. הוא משאיר את נערו, בבאר שבע, והוא ממשיך להר האלוהים חורב. הוא עייף, הוא צמא, ובעיקר הוא מיואש. הוא מוצא רותם אחת, שוכב בצלה, ומבקש את נפשו למות. המלאך, שנוגע בו, נותן לו לאכול עוגת רצפים, ומשקה אותו צפחת מים. יש שיאמרו, שאותה עוגת רצפים, היא עוגת רשפים. עוגה הנאפת על גחלים, גחלי רתמים. הבדואים קוראים ללחם הנאפה על הגחלים: "ליבה" יתכן, וזה מה שהמלאך נתן לאליהו.

מלוח: המלוח, הוא צמח ממשפחת הסלקיים. עליו מלוחים, גם הוא כמו האשל, מסוגל לשרוד במים מליחים. המלוח מוזכר באיוב, בצמוד לרותם. איוב מגיב למעליזים עליו. ואומר עליהם, שהם עניים כל כך, שאין להם יכולת לקנות מלח, ולכן ממליחים את המזון שלהם בעזרת מלוח: "הקוטפים מלוח עלי שיח – ושורש רתמים לחמם" מעבר לכך, אנשים בזויים אלו, מתפרנסים מתעשיית הפחמים. הנה הרותם מוזכר גם כאן.

מתחת למלוח, במחילות עמוקות, חי לו הפסמון, הוא עכבר החול השמן (זהו תרגום שמו מלטינית). הפסמון חולה בסוכרת, וחייב לאכול את עלי וענפי הרותם. מחקרים בנושא מחלת הסוכרת נעשים על הפסמון.

הפסמון, נושא עליו טפיל: את זבוב החול. מי שזוכר את ימי ההיאחזויות הנח"ל בבקעה, זוכר את המחלה: שושנת יריחו או בשמה הלטיני, לשמיה.




הלשמיה, נגרמת על ידי עקיצה של זבוב החול. זבוב החול חי על הפסמון, הפסמון, ניזוק מהמלוח, והנה לנו שרשרת מזון. בשנים שחיינו בניצנה, על הגבול המצרי, בקצה הנגב המערבי, היו לא מעט, חברים שנעקצו על ידי הלשמייה.

בעיקרון, זבוב החול פעיל בשעות אחר הצהרים, ולכן לא מומלץ לשכב ולשבת על הדשא בשעות אלו. למרות שאלו השעות הנעימות ביום. לכן הצטיידו באלתוש, או כל חומר אחר דוחה חרקים.

קרקש צהוב: הקרקש, הוא קטנייה, כמו הפול, החומוס והשעועית, בעלת פרח צהוב זועק. הפרי שלו הוא פרי תרמיל. כשהתרמיל מתייבש, הוא נעשה עיצי, קשה וקצת שקוף. כשהרוח נושבת, בנועם וברוגע, גרעיני הקרקש, משמיעים רעש מעין קרקוש, ומכאן שמו. כשהולכים במדבר, בשקט, בשקט, ובמיוחד כשהולכים לבד, ואת השקט מפר מידי פעם, קרקוש כזה, נדמה לך, כי איזה קול דובר אליך. אתה מתקרב למקרקש הזה, ורואה אותו בצהבונו, ואתה כבר חש, שזו אש בוערת.

האש הבוערת בצהוב, וקרקוש של הזרעים, אל מול איש אחד בודד במדבר. תיאור זה, גרם לחלק מהחוקרים להעניק לקרקש, את הכבוד, להיות הסנה הבוער במדבר של משה.



התארגנות והגעה:

כדי להגיע לתחילת המסלול, יש לנסוע על הכביש בין שדה בוקר – למצפה רמון (כביש 40), לעבור את הקיבוץ, לעבור את המדרשה, ולהתחיל להאט. הופ הגעתם לפנייה למסלול, רגע – רגע, אתם לא יכולים לפנות – על הכביש מסומן קו רציף. לכן, סעו עוד קצת קדימה, עד לכביש הכניסה לכפר שאנטי במדבר, עשו פניית פרסה וחזרו למסלול.

לאחר שכל המטיילים יצאו מכלי הרכב, מצוידים בציודם, הקפיצו רכב אחד לקצה המסלול.

נוסעים, לכניסה למדרשה, בכיכר פונים ימינה (לא נכנסים למדרשה), יורדים בסרפנטינות, וכשהכביש מתיישר, וחוצה אותו הנחל (בכניסה לחניון הלילה), נחנה את המכוניות שהשארנו.

חווארים4.jpg
חווארים3.jpg
חווארים2.jpg
חווארים1.jpg
חווארים7.jpg
חווארים5.jpg
השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם