חלמוניות.webp

חלמוניות בחבל יתיר

צהוב עולה בספר במדבר

אחרי החגים, אחרי החגים, ובאמת אחרי החגים כבר כאן. לרגל המאורע בו חיינו חוזרים לשגרת יומם, הכנו טיול, לפריחה סתווית, קצת נסתרת, ובכל זאת נוכחת וקיימת – פריחת החלמוניות.

ועוד באמתחתנו טיול לספר המדבר, לפועלו של האדם בספר, אז והיום.

טיולנו הפעם, הוא טיול עם מספר קטעי הליכה, והקפצות (אל דאגה, כולם במרחב אחד, והמרחקים ביניהם קצרים).

 

מהו - ספר המדבר?

בימי נעוריי, כשרק נדבקתי ביצר השוטטות, והחלתי במסכת נדודים וחיפושים, התוודעתי לספרים שונים על הארץ הזו, כמו מדריך ישראל. באותם ימים, צמד המילים: "ספר המדבר" הילך עלי קסם. בדמיוני, ראיתי את מורדי המלכות למיניהם, את הבורחים מפני לחץ השלטון חיים במערות ומתארגנים בחברות ובקבוצות. עוד ראיתי את העדרים ואת הרועים, את הנוודים ואת המתיישבים. מה שהוסיף לדמיון שלי, היו סיפורי התנ"ך, החל מסיפור דוד ונבל הכרמלי, ועד המאבק של ישראל במדיינים המופיע בשופטים פרק ו'. 

היום אני יודע קצת יותר, על ספר המדבר. ספר המדבר, הוא אזור חיץ גיאוגרפי בין שלוש יחידות נוף: מדבר יהודה, מדבר הנגב והחבל הים תיכוני. לחבל ארץ זה, מאפיינים גאוגרפיים, אקולוגיים והיסטוריים ייחודיים לו. 

ההתיישבות בספר המדבר הושפעה מיציבות השלטון המרכזי. בתקופות של שלטון חזק היו יישובים גם באזור ספר המדבר. לעומת זאת, שלטון חלש, מנע התבססות של יישובים באזורים אלו.

עדויות לכך נוכל למצוא באותם שני סיפורים מקראיים שהזכרתי לעיל: סיפור "דוד ונבל הכרמלי" וסיפור "גדעון ומלחמתו המדיינים". בשני הסיפורים הללו, ניתן למצוא חולשת שלטון, והתחזקות שבטים נוודים, החודרים לארץ הנושבת. בסיפור דוד, אלו ימי חוליו של שאול, שאינו מצליח להשליט את מרותו, על דרום יהודה, ובימי גדעון, מצוין במפורש, חולשה שלטונית. ולעומת זאת בימי שלטון חזק אנו מוצאים בספר המדבר ישובים לא מעטים, והתיישבות אנושית, כפי שנראה במהלך הטיול. 

כדי לעזור לעצמנו להתמקם, נגדיר את מרחב הטיול: נתייחס לכביש 31 כביש צומת שוקת – ערד, כאל מיתר של קשת. תחילתה של הקשת בצד הישוב חורה בכביש 316 וסיומה של הקשת בצומת תל ערד. כל טיולנו בתוך מתחם זה. 

 

צהוב עולה:

סוד כמוס, מהלך בין אוהבי הפריחה, סוד המספר על פריחה סודית של פרח קטן (גדול), צהוב עז, כחלמון ביצה טרייה, הפורח במספר מוקמות סודיים, בנגב, ובעוד מקומות. כך היה הדבר עד לפני שנים לא רבות, אלא, לאט, לאט, התוודענו לעוד ועוד אתרי פריחה. ולאט, לאט עוד ועוד הכירו את הפריחה היפה הזו. כעת זה הזמן לגלות גם לכם, על אחד האתרים הפחות מוכרים של פריחת החלמוניות. 

אתר הפריחה הראשון בו ראיתי חלמוניות היה, הר בוקר (עליו כתבתי, במדור זה, לפני שנה). כעת אני רוצה לספר לכם, על אתר הפריחה של יתיר. 

המעניין באתר הפריחה של יתיר הוא בכך, שעד לפני כמה שנים באזור זה פרחו בעיקר חצבים. ופתאום מבלי שום הודעה מוקדמת, נעלמו החצבים, והחלה פריחה של חלמוניות. סוד נוסף, שנגלה לכם על אתר פריחה זה, שהן פורחות בצל עצי אלת הבוטנה, הלא הוא הפיסטוק, ועל כך בהמשך. 

החלמונית, אשר שמה נגזר מהצבע הצהוב, כצבעו של חלמון הביצה, שייכת למשפחת הנרקיסים (ולא לשושניים, כמו שמרבים לחשוב). הינה אחת מפרחי הסתיו, יהיה טעות לומר, שהיא ממבשרי הסתיו, היות והיא פורחת בגל השלישי של פריחות הסתיו. ראשונות לפרוח, החבצלות (כבר בט"ו באב ניתן לראות אותן ברכסי הכורכר, קרוב לחוף), אחריהן פורחים החצבים, ובגל השלישי החלמוניות. עונת הפריחה של החלמונית כחודש, לכן אם לא תרצו לראות, יתכן ותפספסו את הפריחה היפה הזו. 

אז, איך מגיעים לאתר פריחה זה: כאמור, אנו בכביש 31 כביש צומת שוקת – ערד. לאחר הכניסה לחורה ממשיכים עוד קצת, ואז ישנה פנייה לשמאל לכביש 316, המוליך לישובים לבנה ושני. סעו בו, שימו לב לנוף. הישוב חורה משמאל לכם, ובשוליו מאהלים, ופחונים. חורה תעלם מעיניכם, אך המאהלים והפחונים עוד ילוו אתכם זמן מה. המשיכו לנסוע, עד שתראו שלט כתום המורה: "דרך החלמוניות" כאן נעזור את הכביש הראשי (נחזור אליו אח"כ), ונסע עד שנראה, עצים בעלי גזע עבה, רחב עלים, הנמצאים בתוך טרסות מאורגנות ומסודרות. כאן זה המקום לצאת מהאוטו לטיול רגלי קצר בין העצים ומתחתם, תמצאו את הצהוב הזה, אותו אתם מחפשים. 

לאחר שהתרשמתם מיופיין של החלמוניות, הגיע הזמן לספר על העץ מתחתיו הן צומחות: "אלת הבוטנה, או "אלה אמתית" ובשמה העממי: "פיסטוק חלבי – או פיסטוק שאמי". מעט על הפיסטוק.

בסיפורי יוסף ואחיו: לאחר שהאחים, חוזרים הביתה קצת שבורים, כי האיש במצרים, ציווה עליהם להביא את אחיהם הקטן על מנת להוכיח שהם אכן משפחה אחת. אביהם הזקן ישראל מציע לשלוח לאיש מעט מזמרת הארץ: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית, מ"ג-י"א). הבטנים המופיעים כאן, אינם הבוטנים אותם אנו מכירים, כחלק מהפיצוחים. אלה נקראים אגוזי אדמה ומקורם ביבשת אמריקה. הבטנה, שייכת למשפחת האילתיים, מקורה מהרמות הגבוהות של אגן הים התיכון: איראן, תורכיה, טורקמניסטן ואפגניסטן שהן ארצות בעלות האקלים הארנו טורני ערבתי. 

מעניין השם: "פיסתוק" - או פסתקא בארמית. מקור המילה היא מהשפה הפרסית ומשמעותה כלי מדידה. הגמרא במסכת גיטין (ס"ט – א'), נותנת, מרשמים שונים למחלות שונות, וזו התרופה המוצעת למי שיש נזלת: "ליתי כי פיסתקא דנישדור, וכי אמגוזא דחלבניתא דובשניתא, ומלי תרוודא דובשא חיורא, ומלי נטלא בת מחוזא חמרא נקידא, ונישלוקינהו בהדי הדדי, וכי בשיל נשדור בשיל ליה כוליה...".  

להלן תרגום, לפי שטיינזלץ: "יביא כשיעור פִּסְתָּק של נשדור (שרף מעץ פרסי) ושיעור אגוז של החלבֶנה (גם כן, שרף), ומלוא הכף של דבש לבן, ומלוא הכלי של יין נקי וצלול, יבשל את כולם ביחד, וישתה אותם זה עם זה.

אם כן, "הפסתק" – היא הקליפה, אשר בהיותה כמעין כוס קטנה, שמשה כלי מדידה לדברים זעירים (כמו תרופות).

שנים לא מעטות נערכים מחקרים לאקלום הפיסטוק בארץ, עד כה בהצלחה מועטה. בין החוקרים שעסקו בעניין נזכיר שלושה: דוד צפריר, איש עין חרוד, עסק בחקר הבטנה, ואף נטע שמונה חלקות שונות בארץ, מצפון לדרום. אחריו, המשיך את דרכו: עמרם נבו, איש המכון לחקר המדבר, ליווה את נטיעת 180 דונם בטנה מסחריים בשדה בוקר, וכן את מטעי חבל יתיר והר חברון, אשר לא צלחו. היום מוביל את המחקר, אלישע צורגיל מקיבוץ שדה בוקר. 

העצים שניטעו באזור חבל יתיר, סבלו מנשירת עלים מוקדמת, כתוצאה מעליית הלחות בחודשי יולי אוגוסט. היום רוב עצי הבטנה בארץ נטועים לשם הנוי. המקומות היחידים בהם עדיין מנסים לגדל בטנה באופן מסחרי הם אזור מצפה רמון, אזור הר חברון, ואזור רמת הגולן. 

 

מהחלמוניות – אל בית היערן:

לאחר הביקור אצל החלמוניות, ואצל הבטנה, נעלה חזרה לאוטו ונמשיך בדרכנו אל בית היערן. נמשיך עם דרך העפר (טובה לכל כלי רכב, ואף לאוטובוס), בצומת שלושת הדקלים, נפנה ימינה, ובהגעתנו לכביש האספלט, נפנה שמאלה, אל בית היערן. 

בית היערן, הוא מכלול מבנים בגובה 658 מטרים מעל פני הים. מהמרפסת אשר בגג המבנה, תצפית מרהיבה למרחב, מבקעת באר שבע, ובקעת ערד, ועד להרי מואב. האתר נחנך באפריל 1967. היות והמקום נבנה בהיות האזור סמוך לגבול, הבנייה הייתה כמבצר. המקום, יועד להיות מקום מגורים לעובדי קק"ל, ובני משפחותיהם. המשפחות לא גרו שם, אך המקום בהחלט משמש את עובדי הקק"ל, כנקודת התכנסות ויציאה לעבודה. היו שנים שבמקום שימש, כמרכז הכשרה, למתיישבי האזור (שני, לבנה, ועוד). היום המקום משמש כמרכז שדה לפעילויות חינוכיות של הקק"ל, ואף הוכשר בו חדר לשביליסטים.  

 

יער – יער מה גדול אתה:

יער יתיר, שהוא היער הנטוע הגדול במדינה (שלושים אלף דונם), ובכל המזרח התיכון, הוא יוזמה של איש אחד: יוסף וויץ איש הקק"ל. את היער החלו לנטוע ב-1964, ומאז נוטעים ונוטעים, העניין הוא, פיתוח הנגב, וייצוב הגבול. ניתן לומר כי, חל שינוי באופי הנטיעות של הקק"ל. בעוד שבעבר נטעו בעיקר אורנים, הרי שהיום ניתן למצוא יותר בוסתני פרי, ויותר רחבי עלים, ביניהם הבטנה, אותה פגשנו בתחנתנו הראשונה, רימונים, שקדים, אגוזי מלך, חרובים ועוד. 

כיצד משקים עצים בספר המדבר, תשאלו בוודאי. ובכן, הרעיון הוא להשקות במי גשמים (כמה שניתן), ולהשתמש בשיטות השקיה נבטיות ביזנטיות, כפי שמצאנו בנגב, כשבאנו אליו. השיטה נקראת לימנים. כבר ראשוני רביבים ניסו לאגום מים בשיטה זו, בשנות החמישים אנשי שדה בוקר, ניקו את הבורות הביזנטים, והשתמשו בהם, ואף השקו חלקות בהצפה, וכעת, אנו כעת בפרויקט של הקק"ל, להשקיית היער. פירוש המילה "לימן" – נמל. מקום מעגן. כשרואים את השטח מוצף מים, לאחר הגשמים, ניתן לראות במים העומדים מאחורי הסוללה, מעין נמל קטן, ומכאן השם.

 

מקור השם יתיר:

השם יתיר, מופיע במקרא פעמיים, בהקשרים שונים, אך דומים. בשניהם מדובר על עיר בנחלת שבט יהודה. בשופטים, מסופר, כי העיר, ניתנה ללווים, כעיר מלקט, ובשמואל, מסופר על השלל שמחלק דוד, בשובו מהרדיפה אחר העמלקים, לאחר ששרפו את עירו ציקלג. 

בספר יהושע, לאחר שיהושע חילק את הארץ לנחלות, נגשים אליו הלוויים, ומזכירים לו את שציווה משה, לתת להם ערים, לנחלה. ואז מופיעה רשימה של ערים, אותם מקבלים הלווים, אחת מהן, יתיר. וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ. וְאֶת יַתִּר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת אֶשְׁתְּמֹעַ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ. וְאֶת חֹלֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת דְּבִר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ. וְאֶת עַיִן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת יֻטָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה. (יהושע כ"א – י"ג-ט"ז).  

ובשמואל, כאמור, דוד חוזר מהמרדף אחר העמלקים, ומחלק את השלל: ויבא דוד אל צקלג וישלח מהשלל לזקני יהודה לרעהו לאמור הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'. לאשר בבית אל ולאשר ברמות נגב ולאשר ביתר. ולאשר בערער ולאשר בשפמות ולאשר באשתמוע. (שמואל א' – ל' כ"ו-כ"ח).

ואכן, באזור חורבה הנושאת שם זה. במאה הרביעית, אוסביוס בישוף קיסריה, מזכיר אותה בכתביו מספר פעמים, כעיר בדרומא (כך, כונה האזור הזה, בתקופה הביזנטית), הוא מציין שזוהי עיר מקראית, והיום (כלומר, בזמן כתיבתו), היא כפר גדול של נוצרים. במאה ה14, הנוסע היהודי, אשתורי הפרחי, יזכיר את השם: "עתיר" כנראה, שיבוש של המילה יתיר. ואכן במקום קבר שיח' בשם זה: "שיח' יתיר". בין השנים 1987 – 1989 צבי אילן ערך במקום סקר, וזיהה במקום בית כנסת.

 

חורבת ענים – ושביל המתקנים החקלאים:

בחורבת ענים, הוא ישוב, יהודי, החל מימי המקרא, מופיע בספר יהושע, כעיר בנחלת שבט יהודה: "וענב, ואשתמה וענים". והוא ממשיך עם הפסקות כמובן, לימי המשנה והתלמוד. הישוב כלל, מבנים ומערות חצובות, אשר שימשו למגורים ושאר שימושים. אוסביוס בישוף קיסריה מציין בדרומא (כך נקרא המרחב בימי המשנה והתלמוד) שני סוגי עניים, עליונה ותחתונה. האחת של יהודים והאחת של נוצרים. את ענים היהודית הוא מכנה: "כפר גדול של יהודים", " מעניין לציין שגם בתקופת המקרא, הייתה חלוקה כזו, כפי שעולה מחרסי ערד: "ענים תחתנם ועלינם".

המבנה הבולט ביום באתר, הוא בית הכנסת, שנחפר על ידי צבי אילן. פתחו של בית הכנסת הוא למזרח, ומבנהו אורכי כמו במעון הסמוכה. בחזית ניצבים עמודים על אדנים מרובעים ועליהם כותרות. במקום נמצא חלקי אגן שיש לנטילת ידיים. והרצפה הייתה מכוסה פסיפס. בבית הכנסת הזה, וכן במעון הסמוכה, נתגלה, כי השאירו קטע קיר מסלע האם, כנראה סוג של זכר לחורבן. כנראה, שישוב יהודי זה התקיים עד ימי האסלאם, ואז נאלצו יהודי המקום (כמו ביוטה) להתאסלם. 

מתחת לבית הכנסת ישנה מערת מגורים, ניתן להיכנס אליה, עם פנס. היא לא מאוד גדולה. מערה, זו ודומיה שימשו למגורים, ולעדרי הצאן. נמשיך לחורשת האורנים הסמוכה, תוך שאנו שמים לב, לשרידי גלי אבנים שהם שרידי ישוב. בתוך החורשה נגלה מתקנים חקלאים שונים. קק"ל, שהכשירה את המקום, נתנה לו את השם: "שביל המתקנים החקלאים" בין המתקנים שנפגוש כאן גתות, ומפרכות לשמן זית, מערת קבורה ובור מים. 

 

אין הבור מתמלא מחולייתו:

בור המים הזה, הוא הזדמנות להסביר פתגם בעברית: "אין הבור מתמלא מחולייתו" ובכן, המדרש מספר, על שרי ישראל שבאו למלכם דוד, שהיה לומד תורה כל הלילה, ואמרו לו שהעם רעבים. אמר להם המלך: "לכו והתפרנסו זה מזה" אמרו לו: "אין הקומץ משביע את הארי – ואין הבור מתמלא מחולייתו"

בור מים ניזון מאיסוף מי גשמים. כדי למלא את בור המים, יש צורך בתעלות הטיה שיטו את מי הגשם לתוך הבור. הבור לא יכול להתמלא, מגשם שיורד בדיוק מעל פתח השאיבה (החוליה), הבור מוזן, מתעלות שונות. לא מספיק, גשם שיורד מעל הבור, בדיוק, יש צורך הזנה נוספת. כך, בכלכלה, אין די במה שמייצר האדם, יש צורך בתשומות חיצוניות. 

 

המתקנים החקלאיים

במקום נמצאו מתקנים חקלאיים הממוקמים ברצף גאוגרפי. קיומם של המתקנים בסמיכות, מעיד על כך שבמקום היה ריכוז גדול של אוכלוסייה. בין השאר נמצאו באתר המתקנים הבאים:

 

המאגר הגדול:

מאגר יתיר, נבנה על ידי הקק"ל (כמו כל שאר הפעולות באזור הזה) והוא בעל יכולת קיבולת של כ 650,000 מ"ק מים,. המאגר נועד לקלוט עודפי מים בחורף מן הקו המוליך מצומת שוקת לערד. מים אלו אמורים לשמש להשקיית המטעים והכרמים באזור. ככל שנכנס יותר, ויותר לקיץ, כך יפחתו המים במאגר. המאגר, נכלל בתוכנית פיתוח תיירותית בחבל יתיר. לצד המאגר אמפיתיאטרון עם מאות מושבים המשקיפים אל המאגר עם אזור פיקניק גדול בסמוך. חלק מהתוכניות כוללות את המאגר עצמו שצפוי לשנות את אופיו ואת המבנה שלו בעתיד וישמש כאגם מים מלאכותי לנופשים. לפני כמה שנים מאגר זה, גבה חיי אדם. שני נערים בדואים, נכנסו לשחות בו, וטבעו למוות. המאגר כולו מגודר, אל תנסו לשחק עם זה, בבקשה. 

 

לאן מכאן?

לפנינו שתי אפשרויות:

הראשונה קצרה, והשנייה ארוכה. הראשון מצריכה הקפצת רכבים, אתם עם הרכב.

 

תצפית להרי מואב – וירידה לכביש 31 (לסיום הטיול):

נמשיך מהמאגר, בדרך הרכב, עד שנגיע לכביש, נשים לב, מצד שמאל פסל סביבתי, בצורת מגן דוד. הכביש לוקח ימינה, ויורד לכביש 31, בצומת תל ערד. אלא, שאנו ממשיכים עוד קצת צפונה עם הכביש עד שמגיעים למעין מרפסת תצפית המשקיפה על הרי מואב ואל העיר ערד, ובקעת ערד. בשעות אחר הצהרים, השמש בגב, ואז המראה מקסים.

לאחר התצפית, חוזרים לאוטו, ואתו יורדים לכביש 31. משם לצומת שוקת, והביתה. 

 

מהר עמשא – לדריג'ת:

מסלול הליכה, של כ-6 ק"מ לא קשים בירידה על פי רוב, בדרך רומית עתיקה. הדרך היורדת מהר עמשא, אל הישוב הפלחי (היחידי בנגב) דריג'את, על שביל ישראל. נתחיל את הטיול הרגלי שלנו בשער הכניסה לישוב הר עמשא. 

 

כפר אקולוגי שיתופי – כפר עמשא:

אם אנו כבר על הגדר, אז נגיד כמה מילים על הישוב הזה, שכמעט ולא חשים בו. הר עמשא, הוקם על ידי התק"ם, כקיבוץ בשנת 1984. אלא, שהוא לא התרומם, ולא צלח, מספר החברים בו לא גדל והוא דשדש, ושקע בחובות. 

לבסוף, הועבר לאיחוד החקלאי שפעל לסגירת חובות הישוב, ושינה פניו, לישוב אקולוגי. לישוב נבנתה תכנית אב, המדברת על 200 יחידות דיור. הר עמשא נקרא על שם עמשא בן יתר.

 

איזו משפחה מסוכסכת:

אז מי אתה עמשא בן יתר (בן אביגיל) שנקרא ישוב על שמך, במדינת ישראל, באזור ספר המדבר שלה....?

עמשא, היה אחיין של דוד, בן אחותו אביגיל. להבדיל משלושת האחים מהאחות צוריה: יואב עשהאל ואבישי.

האחיינים הללו, הקיפו את הדוד מכל עבדיו, והיו אנשי צבאו, ועושי דברו. 

עמשא לא שמר לו אמונים, ובמרד, אבשלום כנגד דוד, עמשא, בגד בדוד, והצטרף לאבשלום, שמינה אותו לשר צבאו. במרדף נגד אבשלום, מצווה דוד, אל יואב: "לאט לך לנער אבשלום" אלא, שזה לא מקיים את פקודת המלך, והורג את "הנער אבשלום" את בן דודו. 

בשובם מהקרב, דוד, מפטר את יואב, וממנה את מי שבגד בו, את עמשא לשר צבאו, באישור הזקנים. 

הטרגדיה הבאה, תתקיים במרד הבא, זה של שבע בן בכרי. דוד, מצווה על עמשא, לרדוף את שבע, עמשא מתמהמה, דוד שולח את האחיין האחר את אבישי. עמשא, לא רוצה להישאר בחוץ, ומצטרף למרדף. יואב, רואה את ההזדמנות לסגור חשבון עם עמשא, ויוצא גם הוא לעזור במרדף. ואז, שבטח הכינוס, במפגש לוחמים, בין יואב לעמשא.

יואב משחק, את בן הדוד האוהב והמתגעגע, ניגש לעמשא, מחבק אותו ומנשק אותו, ואוהב אותו ו....אז.... דוקר אותו אל החומש, ואף דואג להוציא את בני מעיו החוצה, מעין ווידוא הריגה: "וַעֲמָשָׂא לֹא-נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד-יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וַיִּשׁפֹּוךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא-שָׁנָה לוֹ-וַיָּמֹת". יואב, פותח חשבון נוסף עם דוד. הפעם הוא הרג את האחיין של דוד, ושר צבאו. דוד, לא יעבור על כך בשתיקה. ויחכה לרגע הנכון. משזה לא מגיע בחייו שלו, הוא מצווה את בנו שלמה, לסגור חשבון עם יואב, והוא אכן מוציא אותו להורג. את יואב קברו: "בביתו במדבר" מזכיר לכם, זה שם ספר של מאיר שלו. 

 

אל הדרך הרומית:

משער הישוב, נצא להליכה, בסימון שבילים. הר עמשא, נמצא בנקודה השנייה בגובהה בשביל (859 מטר), ואכן לפנינו תצפית מרהיבה למרחב. נמשיך בדרך המדרגות הרומית, במגמת ירידה, בדרך נעבור על פני שרידי חקלאות עתיקה, ובורות מים. לקראת סוף הירידה, שביל ישראל, יתפצל מהשחור. שביל ישראל ימשיך לתל ערד, ואילו השחור לכפר דריג'את. אנו עם השחור, כשמגמת פנינו המחצבה אשר סמוכה להר, ולכפר. 

כאן מסתיים טיולינו. 

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם