תשח בשדות פלשת

בשדות הקרב של תש"ח

לקראת ימי הלאום שלנו (יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות) הרגשתי צורך לכתוב על דור תש"ח, ולקחת אתכם לאנדרטאות מדור זה, ומהמלחמה הזו. 

התלבטתי לאילו אנדרטאות, ואיזה סיפור יסופר בהם. מלכתחילה, חשבתי לקחת דגם מייצג של מספר אנדרטאות, במספר אתרים בארץ. חשתי שהדבר לא ייצור מסלול טיול, והלא אנו במדור טיולים, לכן אני רוצה לקחת אתכם, לשדות הקרב של תש"ח, במרחבי שדות פלשת 1948 במרחבים בהם לחמו שתי החטיבות: הנגב פלמ"ח, וגבעתי. 

יאמר כבר בתחילת דברינו, כי למרות שפעלו כאן שתי החטיבות, הרי שחברי המשקים היוו את כוח לוחם בכל אחד מהנקודות בהם נסייר. הקיבוצים שלמו מחיר יקר על עמידתם, או אי עמידתם. 

במובן, מסוים המשקים בהם נטייל, ועמידתם, ייצבו את הגבול היכן שהוא מיוצב היום.

 

קצת רקע לימים שלפני:

בסיור: "נגב חלוצים" אותו העלינו בחורף האחרון, עת הכלניות פרחו ולבלבו, דנו במתנה שנתנו יישובי הדרום למדינת ישראל, את הנגב.

כעת, נדון בעמידתם בשעת מבחן הקרבות, והתמודדות שלהם, עם האויב המצרי העדיף.

29 בנובמבר 1947 – הוחלט באום להקים כאן מדינה ליהודים ולערבים. בעקבות החלטה זו, פרצה כבר למחרת היום המלחמה. בשלב זה של המלחמה, ההתמודדות תהיי בעיקר עם האוכלוסייה המקומית, בצירוף מתנדבים ממצרים (האחים המוסלמים), ומצפון (צבא ההצלה של קאוקג'י), וכוחות חצי סדירים ירדנים. 

השלב הזה יתאפיין, במאבק על הדרכים ועל התשתיות. הדרך לנגב תיסגר בשלושת הצירים שלה: ציר מג'דל, ציר חוליקאת, וציר פלוג'ה.

הערבים יחזקו בכביש מג'דל – פלוג'ה - בית גו'ברין (אשקלון – קריית גת), וישימו את יישובי הנגב במצור. 

יום שבת ה – 15 במאי 1948, המלחמה משנה פניה. מעתה ההתמודדות תהיי עם צבאות סדירים. מצרים מדרום, ירדן וכוחות עירקים ממזרח, סוריה ולבנון מצפון.  

 

הציר הדרומי:

הצבא המצרי, חדר לארץ בשני צירים. 

המזרחי: עוג'ה אל חפיר (היא ניצנה), עסלוג' (צומת משאבים), באר שבע ומשם להר חברון ולירושלים – הטור הזה ייעצר במבואות אמת רחל.

הציר המערבי: רפיח – עזה – משם על כביש החוף צפונה – לכיוון תל אביב. למעשה מטרת המצרים הייתה להגיע לתל אביב, ההתמודדות המצרית עם הנקודות שבדרך היו סוג של דרך אגב, משהו מעין, "שלא יפריעו לנו להתקדם".

אנו נתמקד בציר הזה. ראשונה לחטוף את המכה המצרית הייתה נירים או בשמה הקודם: "דנגור". 

 

דנגור – נירים הישנה:

שבת בבוקר, 05.30 – אחרי ליל אשמורת, בו חיכו חברי נירים להתקפה מצרית שלא באה בשעות הלילה, נרדמו לשינה חטופה. והנה – בום, טראח פגזים ועוד פגזים... 42 אנשי נירים התעוררו אל תוך הפגזה מצרית.

ריצה בהולה לעמדות, מתכוננים לנורא מכל. כל מבני המשק (העשויים עץ) קרסו, מלבד בית הביטחון (שהיה בנוי בטון). מחדר האוכל שרד קיר אחד, על הקיר הייתה תלויה כתובת אשר נותרה מחגיגות האחד במאי. בכתובת נאמר: "לא הטנק ינצח כי אם האדם" – כמה סמלי. 

לאחר ההרעשה, התקדם טור ממונע שכלל כוחות רגליים. המצרים הגיעו קרוב מאוד לגדרות הקיבוץ, רק אז החלו חברי נירים להשיב אש מ 14 רובים, 4 סטנים ומרגמה אחת M1. אנשי נירים כיוונו בעיקר למפקדים, אשר זוהו על פי המשרוקיות בהן שרקו על מנת להניע את הרגליים. המצרים נהדפו כשהם משאירים אחריהם 35 חללים. 

אחר הצהרים ערב, חזרו המצרים על הניסיונות לכבוש את הקיבוץ גם הפעם כשלו. 

 

תגובות ותגובות נגד:

מעניין איך כל אחד מהצדדים רואה את המערכה. לאחר כישלון המצרים שני מפקדים כתבו חוות דעת על הנעשה, ישראלי ומצרי. וכך כתב "הכידון" (הלא הוא חיים ברלב) מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, לנחום שריג, מפקד חטיבת הנגב פלמ"ח, "אחרי היום הראשון, שבו הדפה נירים שתי התקפות כאלה, נגולה אבן מהלב. הגעתי למסקנה, שאנחנו יכולים לעמוד".

ואילו גמאל עבדול נאצר כתב: "הייתי ראש המטה של החטיבה ה־6. ... הרגשתי שיחד עם החללים שהשאירה במערכת נירים השאירה החטיבה שם גם את האמונה במלחמה. רדיו קהיר הודיע כי החטיבה ביצעה בהצלחה את טיהור נירים. התרשמתי מהאגדות מלאות הגוזמה על כוחו הצבאי של האויב. שמעתי אחד מקצינינו מספר כיצד מגדלים מונעים בחשמל היו מתרוממים מעל האדמה, יורים לכל הכיוונים ואחר כך יורדים שוב אל מתחת לפני האדמה".

שמונה מחברי נירים נפלו ביום זה, ונקברו בקבר אחים במקום. לאחר המלחמה, כשעברו למקומם החדש, לקחו עמם את גופות חבריהם וקברום בנירים החדשה. 

 

האנדרטה - "לא הטנק ינצח כי אם האדם":

לאחר המלחמה חברי נירים עברו לביתם החדש, קצת יותר צפונה מכאן. במקום הזה, נותר מוצב צהל"י אשר אויש מידי פעם. ב1983 הוחלט על הקמת האנדרטה. האנדרטה תוכננה על ידי יחיאל ערד מקיבוץ סער. 

לאנדרטה צורת בית ביטחון עם מרפסת בולטת, המשקיפה פני רצועת עזה. 

באנדרטה שולבו הכתובת: "לא הטנק ינצח כי אם האדם" שולבה באנדרטה, וכן מצבת הנופלים בקרב, למרות שגופותיהם הועברו. 

 

שומרי קו המים:

בחזרה לסיפורי ההתיישבות, בחזרה לטיול: "נגב חלוצים" אותו כתבנו בחורף. שם דברנו על עורק החיים של יישובי הנגב, קו המים. אותו קו מים אשר נמתח מבארות ניר-עם ליישובי הנגב. ללא קו המים לא היה ניתן להקים את הישובים. 

כמו שהוא עורק החיים – כך הוא נקודת החולשה של הישובים.

לפני נובמבר 47 היו פגיעות בצינור המים, אך אלו היו עפי"ר פגיעות של רועים כדי להשיג מים. אך משהתחילו המאורעות בנגב, הפך קו המים לאבן נגף. הערבים היו פוגעים בצינור השכם והערב. פעמים שרק פוצצו אותו, פעמים שגנבו חלק מהצינורות. היה אף פעם, שנגנבו כ-6 ק"מ של צינורות, דבר אשר גרם לישובים להיות ללא מים זמן ממשוך. 

ההתמודדות הייתה מורכבת, קשה לשמור על מעל 100 ק"מ של צינור.

דרך ההתמודדות, הייתה כך: בזמן מסוים, תוגברה השמירה על קו המים, חוליות טכנאים, חיברו ותיקנו את מה שקולקל, המים זרמו למשקים, כל כלי קיבול מולא במים עד שפתו, ואז הזניחו את הצינור, עד הפעם הבאה.

צינור המים גבה מחיר דמים כבד. 

בשלושה אירועים שונים, הותקפו חוליות ששמרו על קו המים ואנשיהם נהרגו.

ב – 09 בדצמבר חוליית פלמ"ח אשר יציאה מגבולות בדרך לנירים, טעתה ונכנסה לכפר הבדואי שועוט, והותקפה. על חוליה זו נרחיב להלן. 

ב - 11 בדצמבר חוליה ממשמר הנגב – לחצרים הותקפה וכל אנשיה נהרגו. 

ב – 13 בדצמבר חוליה מתקומה שנעה על הקו מערבה הותקפה וכל אנשיה נהרגו.

כאמור, בהפרש של חמישה ימים נהרגו כ15 איש בשמירה על קו המים. מחיר כבד לכל הדעות.

 

מגבולות – לנירים:

כאמור ב09 בדצמבר יצאה חוליה בת 9 אנשי פלמ"ח (שמונה גברים ואישה אחת) מגבולות לנירים. מפקד החוליה אסף שכנאי. 

במהלך הסיור טעה אסף שכנאי ונכנס לכפר הבדואי שועוט, צעירי הכפר דרשו לערוך חיפוש בכליהם. זקני הכפר ניסו להרגיע. מפקד החוליה אסף שכנאי, פקד להוציא את הסטן שהיה מפורק ומחולק בין אנשים. במהלך הוצאת החלקים, נחטף אחד החלקים והסטן יצא משימוש. אסף, פקד להוציא רימון, לזרוק למרכז המעגל, ואז לברוח. מפיצוץ הרימון, נפצע אחד הערבים. החל מרדף, תחילה רגלי, אך עם הזמן הצטרפו רוכבי סוסים. החוליה נלכדה במבואות הכפר. שלושה הצליחו להימלט, השאר נרצחו. מרים שחור, הבחורה שהייתה עמם, מצאה מחסה במערה קטנה, אך כיוון שהייתה פצועה, אבדה המון דם ומתה במערה. 

 

 

למחרת נערך תחקיר על ידי שוטרים בריטים נוטרים יהודים, וד"ר ישראל דיימאנט הרופא של גבולות . שועוט הייתה נטושה, כל תושביה ברחו לחאן יוניס מחשש לנקמת דם. 

הגופות נמצאו לאחר זמן רב מפוזרות בשטח, מחוללות ומבוזות. הרופא הבריטי, אמר לד"ר דיימנאט, כי אינו מסוגל לראות את המחזה, ומבקש ממנו לרשום ככל העולה על רוחו, ובלבד, שישחרר אותו מהעניין. הוא הרופא הבריטי יחתום על כל מה שד"ר דיימנאט יכתוב. 

חמישה מהחללים נקברו בקבר אחים בנחלת יצחק, ואילו אסף שכנאי נקבר בחיפה עירו.

מבצע אסף, לשחרור הנגב המערבי, במסגרת מבצע יואב, נקרא על שמו. 

 

הקמת האנדרטה ותיאורה:

האנדרטה הוקמה ב1989 ביוזמת חברי גבולות, ובראשם שמעון אלוני. היא תכננה על ידי האדריכל יפתח אלוני. 

מתחם רבוע מרוצף אבני חצץ לבנות. המתחם מתוחם על ידי ארבעה עמודי בטון, מעליהם גג דמוי רשת, היוצר מעין חופה. מתחת ספסל אבן, בין העמודים, שישה עמודי מתכת, המחוברים בכבל מתכת. קצה אחד של הכבל צומח מתוך האדמה, הקצה השני מחובר לאבן, חלוק נחל. בקצה לוח נירוסטה עליו חקוקים שמות הנופלים וסמל הפלמ"ח.  

 

על רחבת חצץ קבוע משטח בטון רבוע, תחום בארבעה עמודי בטון אשר מעליהם גג דמוי רשת. מבנה זה יוצר מעין חופה מעל לספסל אבן מעוגל, עליו ניתן לשבת. מאחורי הספסל קבוע לוח מתכת עליו חקוקים פרטי האירוע ושמות הנופלים, שהיו "ראשוני לוחמי הפלמ"ח בהגנה על הנגב". אל מול ספסל האבן ניצבים שישה לוחות ברזל שחורים, הממוקמים מהגבוה לנמוך. כבל ברזל "צומח" מהאדמה וקושר בין הנופלים, בעברו דרך חורים בכל ששת לוחות הברזל.

 

בארות יצחק: 

בארות יצחק, ברית חלוצים דתיים (בח"ד) התארגן ) מצ'כוסלובקיה וגרמניה. בארות יצחק הקדימה את 11 הנקודות בכשלוש שנים. היא עלתה לקרקע, בתחילת 1943, אל מול עזה.

מבארות יצחק, יצאה חוליית פלמ"ח לפוצץ את הגשר מעל נחל הבשור בליל הגשרים. ובליל אחת עשרה הנקודות, יצאו מבארות יצחק להקים את תקומה, כפר דרום ובארי.

 

קיבוץ במערכה:

עם הפלישה המצרית, ב15 במאי, החלו הפגזות על בארות יצחק מתותחים וממטוסים. אך היו אלו רק הפגזות מהאוויר. מהפגזות אלו נהרגה חברה אחת. עוד באותו הלילה פונו הילדים והנשים, במקום נשארו כ-60 חברים וחברות. עד ההפוגה הראשונה חטפו אנשי בארות יצחק לא מעט הפגזות אשר גרמו נזק בלבד.

ה15 ביולי הוא יום בארות יצחק. החל מהשעה 05.30 החלה הפגשה קשה מלווה במטוסים. כוחות רגליים החלו להתקרב למשק. רק כשהיו ממש קרובים הגיבו המגנים בנשק קל ובמוקשים שהיו מפוזרים מסביב.

הקרב נמשך, אך כעבור שעתיים נפגע מגדל המים מפגז, המים שנשפכו ממנו הציפו את תעלות הקשר והעמדות. נשק ותחמושת יצאו מכלל שימוש. 

לקראת השעה 11.00 המצרים ניצלו פיצוץ שארע בעמדה הצפונית מערבית וניסו להיכנס דרכה. הם נכנסו פנימה ונאחזו במספר בתים בתוך המשק. המגנים רתקו אותם לבתים אלו אך, זה היה חסר סיכוי. 

המצרים התחזקו, המגנים נחלשו, הקשר נותק, היה חשש שהנקודה נפלה. 

גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב, ניסה להגיע קרוב, אך המצרים לא אפשרו זאת. לבסוף מספר לוחמים ביוזמה כמעט פרטית, העלו שני נפוליאונצ'קים על גבעה ליד סעד, ומשם טיווחו את המצרים. למזלם, המצרים השאירו את האנטנות מורמות למעלה, דבר שכיוון את התותחים שלנו. הפגיעה הייתה בול. המצרים החלו נסוגים. 

בארות יצחק ניצלה בזכות שני תותחים ישנים – ואנטנת אלחוט משתלחת אל השמיים. 

17 חברי בארות יצחק נהרגו בהגנה על המקום. 

 

לאחר המלחמה:

כמו משקים רבים, גם אנשי בארות יצחק, לא נשארו במקום. הם לא יכלו לשאת את הכאב, והצער. בארות יצחק הוקמה מחדש ליד פתח תקווה. 1966 הוקם קיבוץ עלומים סמוך לבארות יצחק הישנה. היותו שייך לקיבוץ הדתי, מאפשר התבוננות של המשך. 

 

האנדרטה:

מגדל המים ששרד, עם שביל המוליך אליו ועליו תמונות מחיי החלוצים, זוהי האנדרטה לבארות יצחק הישנה. 

סיפורה של בארות יצחק כמעט נשכח. 

ב2013 שודרג המקום, והפך לאתר הנצחה מרשים ומכובד. אנשי עלומים, הרואים עצמם ממשיכי דרך לבארות יצחק, הקימו בקיבוצם, אתר הנצחה, הכולל סרט ומספר מוצגים. 

אנשי בארות יצחק הישנה עולים כל שנה בח' תמוז להנצחת הנופלים.

 

יד מרדכי:

יד מרדכי יושבת על אם הדרך בין עזה לבין תל אביב, וסמוך לתחנת הרכבת דיר סנד. המצרים לא יכלו לאפשר ליד מרדכי להישאר על הקרקע. להבדיל מנירים, שהייתה בצד הדרך, יד מרדכי הייתה ממש על אם הדרך. 

 

מידע חשוב לפני:

נחום שריג, שלח עם אנשי האו"ם "רופא" לוודא את שלומם של אנשי כפר דרום. היה זה המא"ז. כשהגיעו לעזה, בשיחה מקרית הבין המא"ז, כי המצרים ריכזו כוח גדול והם בדרך לתקוף את יד מרדכי . 

כשחזר ממשימת הריגול, תבע לתגבר את יד מרדכי, וכן לפנות את הנשים והילדים עוד באותו היום. הביצורים שנבנו לא תאמו צבא סדיר כי אם התקפות קלות, לכן דרש גם אותם לבצר ולארגן מחדש. 

למרות התנגדות החטיבה לפינוי ילדים בדרך כלל, הרי שהפעם החטיבה קבלה את רעיון הפינוי וכבר באותו הערב, הגיעו משוריינים ואוטובוס לפנוי הילדים. הילדים פונו מיד מרדכי לגברעם – ומשם לרוחמה במזרח, תוך זהירות רבה לא להתגלות על ידי כפריים בסביבה. 

האוטובוס שהגיע לקחת את הילדים, הביא אתו תגבורת ליד מרדכי אשר כללה כתת חבלנים, 300 מוקשים ו100 ק"ג חומר נפץ אשר יועד לפיצוץ הגשר מעל נחל עובד על הכביש הראשי. 

 

מתחילים:

לילה, אלו יוצאים לפוצץ גשר, ואלו יוצאים לקחת את הילדים למקור מסתור.

הגשר פוצץ אך לא ניזוק – התינוקות הגיע ומקום מבטחים – המוקשים הוטמנו מסביב לגדר הדרומית – עצי אקליפטוס הופלו על הדרך. 

יחסית למקומות אחרים, ביד מרדכי היו יותר כוחות מגן: 150 לוחמים 75 כלי נשק אישיים, 300 רומנים ועוד. 

 

19 במאי יום שלישי שעה 07.15 – למשך שעה הורשעה יד מרדכי על ידי תותחים, מרגמות ומטוסים. לאחר מכן הוטלו ממטוסים כרוזים שקראו לכניעה. משלו נענו, המשיכה ההרעשה. הפילבוקס החיצוני נכבש ושמונת מגניו נהרגו. המצרים מיקמו בו מכונות ירייה וירו לעמדה הדרומית.

 

בשעות אחר הצהרים, השמש הכתה בסנוורים, המצרים ניצלו זאת להסתערות. גדוד חי"ר מצרי הסתער עד לגדרות והובס במשך שלוש פעמים. למחרת ארבע התקפות מצריות נבלמו. בלילה אספו אנשי יד מרדכי נשק מהחללים המצרים. בינתיים חדלו המצרים מניסיונות התקפה חזיתית והמשיכו בהרעשה ארטילרית ואווירית.

ביום חמישי לקרבות חודשו התקפות המצרים מהקרקע. שני גדודי חי"ר המונים כ – 1000 חיילים עם ציוד כבד ואיכותי תקפו וניסו לפוצץ את הגדרות. מקלע הבראונינג יצא מכלל שימוש. הייתה זו פגיעה קשה ביותר עבור המגנים, באשר מקלע זה היווה את אחד מכל הנשק החשובים שלהם. 

עשן ואבק, רעש והמולה מנעו מהמגנים לראות שטנק כבר נמצא במשק..... רוח מערבית קלה, הסיטה את מסכי העשן והאבק וגלתה את טנק, ואת כוחות הרגלים אשר בעקבותיו בתוך חצר המשק. עמדות נכבשו. בקרבות פנים אל פנים, ובעקשנות הטנק שהיה כבר בתוך המשק, נבלם, העמדה נכבשה בחזרה, והמצרים נסוגו אל מחוץ למשק. 

 

ניסיונות עזרה – ונסיגה:

במצב נואש, ובלתי אפשרי, הוחלט שאם התגבורת לא תגיע, ייסוגו לגברעם, למרות התנגדות החטיבה. התגבורת יצאה לדרך, נתקלה בכוח מצרי, התעכבה. חלקה הצליח לפרוץ את הקיים המורים ולהגיע למשק, אך רובה לא הגיעה. לכן הוחלט לסגת. את 26 ההרוגים קברו בקבר אחים, והשאר יצאו לדרך. 

הנסיגה, אף היא הייתה קשה, באשר האזור שרץ כוחות מצריים. תוך כדי הנסיגה המצרים ירו ופזרו את הנסוגים. הרוב הגיעו לגברעם, אך שלושה לא הגיעו שני נושאי אלונקה, והפצוע שעליה. הללו הוכרזו, כחללים שמקום קבורתם לא נודע. 

בתום ששת ימי לחימה תוך אובדן חברים, ואוזלת נשק ותחמושת יד מרדכי, נסוגה. אך העיכוב שיצרו למצרים עזר לכוחות להתארגן בקו הגנה חדש באזור נחל לכיש (גשר עד הלום).

המצרים ראו בכך, ניצחון גדול – עד כדי כך שפרוק הגיע להצטלם בחורבות יד מרדכי למרגלות מגדל המים. 

 

חזרה הביתה:

באוקטובר, במסגרת מבצע יואב, אנשי יפתח קבלו פקודה לתקוף את הכוח המצרי ממזרח לבית חנון. המצרים חששו מכיס פלוג'ה נוסף, לכן התארגנו לנסיגה דרך החוף. 

ב 5 בנובמבר התקבלה ההודעה – יד מרדכי שוחררה. באותו היום קרא יגאל אלון לאנשי יד מרדכי לחזור הביתה. הוא אף נפגש עמם ביד מרדכי. למזלם של אנשי יד מרדכי, המצרים לא מצאו את 26 חללי הקרב אשר נקברו טרם נסיגה. גופותיהם הוצאו וזוהו, הם נקברו בטקס צבאי בבית העלמין החדש של יד מרדכי. 

להבדיל מבארות יצחק, ונירים, ביד מרדכי חזרו הביתה לאותו המקום בו ישבו טרם קרבות. 

 

האנדרטה – והטנק:

ביד מרדכי מערך שלם של זיכרון, החל משחזור שדה המערכה והקרב, דרך המשוריין אשר הוביל את הילדים אל העורף, ועד האנדרטה הסמוכה למגדל המים של מרדכי אנילביץ.

קיבוץ יד מרדכי, נקרא על שם מפקד מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ, אשר מעולם לא ביקר בו. רוחו האיתנה והתמודדותו עם הנאצים, הוו השראה לאנשי יד מרדכי בשעותיהם הקשות. 

כשחדר הטנק המצרי לתוך המשק, יצא מהתעלה חבר יד מרדכי עם בקבוק תבערה ונלחם בטנק, כשרוחו של אנילביץ מרחפת מעל. תוך כדי ריצה אל הטנק נורה מספר פעמים, אך את הבקבוק הצליח להחדיר לתוך הטנק ובכך לעצור אותו. 

כשנתבקש נתן רפפורט, לעצב אנדרטה ליד מרדכי, הוא בירר עם אנשי המקום מה הם חושבים שנכון יהיה לפסל. עלו הצעות שונות. רפפורט הציע את מרדכי אנילביץ, כששאלו מדוע, ענה, כי רוחו היא זו שעזרה לכם לעמוד בפרץ, ולהילחם. דבריו של אנילביץ: "שאיפת חיי האחרונה נתמלאה, ההגנה העצמית היהודית הייתה לעובדה... אשרי וטוב לי שהייתי בן ראשוני הלוחמים היהודים בגטו" חרותים על האנדרטה.

 

ניצנים 

 

הקרב על ניצנים

הצבא המצרי הנע צפונה, לאחר שכתש את נירים, כפר דרום (עליה לא דברנו), ויד מרדכי נעצר על גדת נחל לכיש, במקום שזכה לכינוי: "גשר עד הלום" הסברים שונים, ניתנו לסיבת עצירת הצבא המצרי במקום הזה. אלא, שאין זה מעניינינו כרגע, אם כי נכון לבקר במקום במסגרת הסיור הנ"ל.

משנעצר שם, הביט אחורה, ראה את קיבוץ ניצנים, בעורפו, והחליט לכתוש אותו. 

בין ה6 ביוני ל7 ביוני הותקפה ניצנים, כשהיא מצוידת בנשק קל בלבד, בעוד לתקופים נשק עדיף הכולל: טנקים וארטילריה וסיוע אווירי. 

ב07 ביוני נכנעו כוחות ניצנים בפני הצבא המצרי. המפקד, איש חטיבת גבעתי, אברהם שוורצמן, החליט על כניעה וירד לחתום על הסכם הכניעה ונורה. עם אברהם ירדה לחתום על הכניעה הקשרית, מירה בן ארי. את מצוידת באקדח עם כדור אחד בלבד, אותו שמרה לעצמה. 

משנורה המפקד, ירדה מירה במפקד המצרי, ובכך תם הקרב. אנשי ניצנים, ביחד עם לוחמי גבעתי יצאו אל השבי המצרי.

 

בינתיים כאן:

בינתיים כאן, התרחשה דרמה אחרת, קשה לא פחות. קצין התרבות של חטיבת גבעתי, הוציא דף קרבי ובו הוא מתריס כנגד אנשי ניצנים, שהלכו בשבי. 

כשחזרו, אנשי ניצנים, מן השבי השתוממו לגלות, כי הם מבוזים ומנודים מכל, בעקבות אותו דף קרבי של אבא קובנר.

זעם, השפלה, עלבון וכל מילה אחרת שתבחרו תהיי נכונה לתאר את התחושה של השבים מן השבי. 

העלבון היה קשה כל כך, עד כדי אי קבלת אות הקוממיות על ידי בן גוריון.

אנשי ניצנים, דרשו, ועדת חקירה, מזו הוקמה, היא טיהרה את אנשי ניצנים, והאות הוענק להם. אלא, שהאווירה הציבורית המשיכה את העלבון. שנים רבות, בוזו ונודו אנשי ניצנים.

יצחק פונדק, מפקד גדוד בגבעתי, אשר ניצנים הייתה תחת חסותו, התנצל בפני חברי ניצנים, אך אבא קובנר, סירב עד יום מותו.

פונדק, ביקש בצוואתו להיקבר בניצנים וזה מה שכתב

"הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק". צוואתו של פונדק עשתה את שלה הקיבוץ נענה והשיב: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך..."

 

 

בשנות השמונים, הפכה החברה להגנת הטבע, את "הארמון" לבית ספר שדה. מנהל בית ספר שדה שקמים, יאיר פרגו'ן (היום ראש המועצה האזורית), חקר ובדק את סיפור ניצנים. הוא החל להדריך אותו ולהפיץ אותו. 

 

האישה הלוחמת העברייה:

לימים הוקמה בניצנים, אנדרטה מרשימה על ידי הפסלת שוש חפץ. האנדרטה מנציחה את פועלם של הנשים שלחמו ועשו. והיא מספרת את סיפורה של האישה הלוחמת העברייה. 

 

ביקור בארצות החיים:

רבים מהמטיילים, פוקדים את שדות הקרב של ניצנים. ומוותרים, או אולי לא יודעים, אך בניצנים של היום יש בית זיכרון מרשים ויפה – מומלץ לבקר בו. 

 

מסלול טיול – מהסוף להתחלה:

כדי לבנות מהדברים המובאים לעיל יום טיול נכון יש להתחיל מהסוף, מצפון.

גשר עד הלום: על כביש 4, בצומת גן יבנה, כניסה לכיוון שתולים, כ50 מטר לאחר הפנייה, ניתן לרדת ולטייל אל הפרק. את האוטו יש לשלוח לתוך העיר אשדוד, אל רחוב משה סנה, ובפניה הראשונה, לאחר תחנת הדלק, כניסה לפרק, ניתן לחנות שם.

שדות הקרב של ניצנים: על כביש 4 דרומה מעד הלום, עד צומת הכניסה לישוב ניצן, לעבור את פסי הרכבת, להמשיך עם הכביש עד הפניה לחוף ניצנים. במקום לפנות לחוף פנו ימינה לאורך הגדר עד לבית ספר שדה ניצנים.

יד מרדכי: על כביש 4 עוד קצת דרומה, לחלוף על פני הצומת לכיוון מחסום ארז. פנייה ימינה לקיבוץ. בתוך הקיבוץ, בכיכר שמאלה לחלוף על פני בית הדבש ומיד אחר כך, הגבעה עליה פסלו של אנילביץ.

בארות יצחק הישנה: לחזור לכביש 4, לפנות לכביש 25 (הכביש לבאר שבע), עד לצומת נירעם, ימינה על כביש 232 (זה הכביש שילווה אותנו עד סוף היום), בצומת סעד שמאלה לכיוון נתיבות, ומיד ימינה לבארי ולעלומים. חולפים על פני בארי, והפנייה ימינה זו הפנייה לעלומים. אם מחליטים לבקר בבארות יצחק בלי עלומים, אזאי ממשיכים עוד קצת דרומה, ובשלט המורה על בארות יצחק הישנה, פונים ימינה. 

אנדרטת שומרי קו המים: חזרה לכביש 232 – דרומה לכיוון גבולות. בצומת גבולות שמאלה לגבולות, כעשרים מטר, ואתם באנדרטה.

נירים הישנה (דנגור): על כביש 232 – דרומה לכיוון סופה, בכניסה לכביש המוליך לסופה, ימינה, עד קצה הכביש, ממול מחנה צבאי. מולו לפנות ימינה. נסיעה קצרה ואתם באתר. 

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם