אשקלון, תבורכי אשקלון

אשקלון – תבורכי, כי חדשת בבת צחוק נעורייך

שורה משירם היפה של יחיאל מוהר ומשה ווילנסקי: "אשקלון, תבורכי אשקלון, כי חדשת בבת צחוק נעורייך".

אמצע אוגוסט, הימים ארוכים וחמים, ואנו ממשיכים עם טיולי אחר הצהרים ערב שלנו. 

הפעם, נציע לכם, לא לחכות לשבת, אלא לצאת לטייל ביום חמישי, כך תיהנו מפסטיבל קטן ונחמד בגן הלאומי אשקלון. "אשקלילה" קוראים לו. אך, בל נקדים את המאוחר....

 

5000 שנה וקצת יותר:

אשקלון, היא אחת הערים העתיקות בארץ (ואולי עולם כולו). כשירושלים כפר יבוסי בהרים, כאן יש עיר בגודל של 630 קמ"ר עם כחמש עשרה אלף איש. שמה של אשקלון נגזר מהמילה שקל, שמשמעותו, משקל, סוג של משקל, כמו: ק"ג, או טון. שמה מעיד עליה כעיר מסחר חשובה. מספר סיבות חברו יחדיו, כדי להפוך את אשקלון לעיר מיוחדת וחשובה 

 

הימצאותה על אם הדרך מדרום לצפון (כביש מס' 4) וממערב למזרח (כביש מס' 3), הימצאותה בשקע טופוגרפי טבעי, בעל אדמות סחף פוריות, ואולי החשוב מכל, אשקלון יושבת על מאגר מים מתוקים, ואיכותיים. מעניין לדעת, שכמעט כל הנוסעים, לאורך ההיסטוריה המייחדים כתיבה על אשקלון, מציינים את המים האיכותיים שלה.

אשקלון, הייתה עיר חקלאות בעלת מוניטין וייחודיות, עד כדי כך, שישנם מספר גידולים חקלאיים שהיו מוכרים מאשקלון, ביניהם נזכיר את הכופר (אשכול הכופר משיר השירים), הוא החינה הצובעת את השער, ואת הידיים; הגפן האשקלונית הידועה בעולם העתיק. זוהי גפן, בצבע ענברי שקוף, אוהבת חום, וענב מתוק במיוחד. והחשוב מכל, הבצל של אשקלון השאלוט, הנקרא בשפות לטיניות, בשינויים קלים.

כל התקופות ההיסטוריות שעברו על ארץ ישראל, מצאו את עקבותיהן באשקלון.

משחר ההיסטוריה ועד המאות ה-12 – 13 אשקלון, יושבת על קו החוף, באותו שקע טופוגרפי. במאה ה-12, המצביא הממלוכי, ביבברס, הורס את אשקלון, עד היסוד, כפי שעשה לערי חוף אחרות בארץ ישראל, ובמקומה בונה עיירה קטנה וזונחה: מג'דל. מעתה, ועד לחיבור של אפרידר, עם מגדל, אי שם באמצע שנות החמישים, השם אשקלון לא יהיה קיים. 

מג'דל, תתפתח בקצב איטי, מהתקופה הממלוכית, ועד לימי המנדט. בשלהי התקופה העותומנית, היא תקבל זריקת עידוד, שיתמשך עד לימי המנדט. בימים, אלו מג'דל, תהיי מעין עיירת טווים ואורגים. הרחוב הראשי יהיה רחוב של נולי אריגה. סדנאות האריגה יהיו מעין שלוחה של הסדנאות של עזה. יתכן, והשם: "פד גזה" לאותה תחבושת, בא מהמילה עזה. באשר צבאו של נפוליון הפך את הבדים הללו, לתחבושות. 

למעשה לא ניתן להקיף את אשקלון, בערב אחד, לכן, בחרנו לכם, את המסלול של הגן הלאומי: 

 

הגן הלאומי – תל אשקלון:

עיקר טיולנו יתמקד בגן הלאומי, אשר טומן בחובו כ – 5000 שנות היסטוריה ואולי קצת יותר. נכנס לגן הלאומי בשער הראשי (נזכיר כאן, כי הכניסה לגן הלאומי בתשלום), ומיד נפנה ימינה – ושוב ימינה.

החומה המוסלמית – בתחומי הגן הלאומי שרידי שלוש חומות, זו שאנו מולה היא המוסלמית, אשר נבנתה כנגד צבאות הצלבנים. החומה בנויה בשיפוע ומתחתיה היה חפיר. מעל ניתן לראות שרידי מגדלים. הצעת השחזור של העיר, מדברת על כ 50 מגדלים שהיו על החומה. שימו לב, לתופעה אשר תחזור על עצמה בעיר עוד מקומות, עמודי האבן (מהתקופה ההלניסטית) המשובצים בחומה על מנת לחזק אותה. 

 

החומה הכנענית – והשער – נמשיך בדרכנו, ואנו באחד התגליות החשובות של העיר אשקלון, החומה הכנענית, והשער. החומה עשויה לבני בוץ, וכן השער. השער הכנעני, הוא השער המקושת (מהמילה קשת), העתיק עולם, קודם לזה של דן בכ1000 שנים. בוני השער, לא הכירו את המושג אבן ראשה, ולכן בנו את הקשת סגנון שהכירו באותם ימים שנקרא קשת נסוגה. לא אסביר לכם מכאן מהי קשת נסוגה, תצטרכו לראות בעצמכם. כשרואים מבינים.

 

סביב עגל הזהב – לא להאמין, אך, כאן בחומת השער הכנעני, נמצא פסל של עגל ברונזה, אשר מזכיר לנו את חטאנו במדבר. מסתבר שהעגל הוא בן דמותו של האל בעל. האל בעל, מוכר לנו, מהחקלאות, כאל האחראי על הגשמים, ולכן חקלאות המושקת על ידי הגשם נקראת חקלאות בעל. אותו אל עצמו, הוא גם אל הסערה. לכן נמצא אותו כאן בשער היורד אל הים. נשות הספנים, היורדים אל הים, היו מקריבות לו קורבן ומנחה בבקשה שהאהוב שלהן יחזור במהרה. 

מעניין, לבדוק, כמה שירים, נכתבו על הקשר בין האישה – הספן - והים. אי שם, בשנות השבעים, תירגמו לעברית תקליט שלם של המשורר הברזילאי באהייני דוריאוול קאמי, אל מר – הים. בין האומנים השרים בתקליט ניתן למצוא את מתי כספי, מיכל טל ועוד. ובין השירים הנפלאים: "מתוק למות בים" – או "לדייג שתי אהובות". אבל, בל נרחיק עד לברזיל, גם אצלנו ישנם שירי ים, ספנים, ואהובות. נזכיר את השיר שכתב חבר הכנסת יאיר לפיד ושרה ריטה: "אהובת הספן" השורה הנהדרת מתוך השיר: "הוא לא ידע, איך היא קנאה בספינות".

מהשער, נעלה למעלה, אל צדו השני, נתבונן בקשת השער, זה בהחלט יעזור לנו להבין, מהי קשת נסוגה.

נמשיך הלאה, אל מרומי הרכס, כדי לעשות כמה תצפיות: מקצה החומה צפונה תצפית נפלאה על העיר אשקלון, החדשה, ועל שכונותיה, עד העיר אשדוד, ונמלה. נעבור לתצפית הבאה, מהמצוק המערבי, תצפית אל הים, אל האניות, אל נמל הפחם של חברת החשמל, אל הארובות, ואף ניתן לראות באופק את אסדות הקידוח. 

השביל ממשיך פנימה אל הגן, ואנו אתו. הדרך עליה אנו דורכים, רצופה בחתיכות חרסים, עדויות לימים עברו. כשנגיע לכביש (אותו כביש המקיף את הגן), נפנה שמאלה, אל עבר פינה קסומה בגן. אל הבארות המשוחזרות, ואל חלקות העיבוד.

שיתוף פעולה נהדר, בין אנשי הגן, לבין בתי ספר בעיר ומכון וולקני, הולידו כאן חלקת שחזור מיוחדת. בחלקה משחזרים את גידול בצל השאלוט, הגפן האשקלונית, השקמה, הכופר ועוד.

אחד העצים, שתמצאו כאן, וכמעט ולא תמצאו שום מקום אחר בארץ למעט אולי אזור עין גדי, ויריחו, הוא: הערף הדביק, זהו עץ רחב נוף, ממשפחת הזיפניים, מוצאו מאקלים טרופי. לערף, פרי גלעין, דומה לפרי הלבנה הרפואי. מתחת למעטה הקליפה ג'לי דביק ביותר. בחומר זה היו משתמשים בעבר לציד ציפורים. ואנו כשהיינו ילדים, היינו מכינים ממנו דבק כדי להכין טיירות – הלא הם העפיפונים.

חלקת העיבוד הזו, מקיפה באר, שלה שיטת שאיבה מאוד מיוחדת, השיטה נקראת: באר שיפוע, במקורות רבים, היא נקראת על שם העיר אשקלון: "באר אשקלונית". כשאתם נכנסים לגן, ניתן לבקש מאנשי הגן לפתוח לכם את הבאר ולהפעיל אותה. 

נחזור לכביש, נמשיך בצעידה קלה, וקצת לפני הקיוסק, נפנה שמאלה, לכיוון משרד הגן. שם במערום, מונחים ללא סדר פסלים מדהימים שנמצאו באשקלון (אסור לוותר על הפינה הזו). הפסלים שאתם רואים מונחים כאן על הקרקע, נמצאו במתחמי הבזיליקה (לא תוכלו לבקר בה, כי היא באמצע חפירה, אבל תוכלו לעמוד ליד הגדר ולראות את הנעשה בפנים, אך זה בהמשך). הפסלים הללו, נמצאו אי שם בשנות ה-20 של המאה ה20. אז נחפרה אשקלון לראשונה על ידי בצורה מסודרת על ידי ראש המחלקה לחפירות ארכיאולוגיות של המנדט הבריטי: גרסטנג ושותפו פטיאן אדאמס. הם מצאו את הפסלים הללו בבזיליקה של הבולטריון של אשקלון. הם הגו את הרעיון של מוזיאון פתוח, כלומר: מקום בו הפסלים נמצאים במקומם בסדר מסוים. 

שנים רבות אח"כ, ולמשך כ – 30 שנה, תחפור את אשקלון, משלחת מטעם אוניברסיטת הארווד, בתרומה של קרן ליאון לוי. יהודי אמריקאי, שתמך בחפירות רבות. ומאז, בשנים האחרונות, חופרת את אשקלון, משלחת מטעם רשות העתיקות.

אלא, שאת כולם הקדימה הגברת: הסטר לוסי סטנהופ. סיפור חייה של הגברת ראוי לפרק בפני עצמו, נספר רק, כי גברת זו, הגיעה לאשקלון ב1815, כדי לחפש כאן אוצר. אוצר היא לא מצאה, אך פסל רומי ענק, היא כן מצאה. הפסל נופץ לרסיסים. הדעות חלוקות לסיבת הניפוץ. יש אומרים שהוא נופץ, כי היא חששה שהפועלים שמושל יפו הקצה לה, ואשר התחייבה לשתף אותם אוצר שתמצא, לא יאמינו לה, שאין באמת אוצר. הם חשבו, שהאוצר נמצא בתוך הפסל, וכדי, להראות להם שאין היא גונבת אותם, נפצה את הפסל (כמה חבל). למעשה לא הייתה זו חפירה מדעית, הייתה זו, חפירת שוד, כמקובל באותם ימים, שהארכיאולוגיה היא חיפוש אוצרות, ולא מדע מסודר. 

נחזור לפסלים, הנמצאים כאן. בין הפסלים תמצאו את ניקה עומדת על כדור הארץ, אותו מרים אטלס. זהו סיפור מיתולוגי ידוע, על כך, שאטלס הטיטניים נענש על כך שנלחם באלים. העונש שלו היה להרים ולהחזיק את השמיים. 

 

באר אנטיליה:

אנו לפני אחת הבארות של תל אשקלון (נזכיר כאן במאמר מוסגר, כי תחומי אשקלון העתיקה, כ-70 בארות). שיטת השאיבה בבאר זו, הייתה אנטיליה מתקדמת ומשוכללת. באמצעות מסילות עולות ויורדות מעומק הבאר, אשר צמודים להן כלי קיבול למים. כאשר הכלי מגיע למעלה המסילה, הוא מתהפך, והמים נשפכים לתעלה בנויה. ממנה הם זורמים לבריכה, המשמשת מקור מים להשקיה למטעים. צורת העלייה והירידה של שרשרת הכדים, הזכירה לחז"ל את גלגל המזלות, בחיי אדם 

"תנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם" (בבלי, שבת קנ"א, ע"ב). מסבירים המדרשים בעזרת הדימוי לגלגל אנטיליה.

למעשה כשתטיילו, כאן, לא תראו את מתקן השאיבה. המתקן נמצא בשיפוץ. השיפוץ ייעשה על ידי תלמידי תיכון במגמה טכנולוגית באשקלון, כחלק מאותה מגמה אותה הזכרנו לעיל, שיתוף פעולה בין מערכת החינוך בעיר, ובין הגן הלאומי. 

 

הבזיליקה – הבולטריון:

מהספרות אנו יודעים שלאשקלון, היו שתי בזיליקות, כרגע, רק אחד מוכרת לנו מהחפירות. כאמור, את הבזיליקה חפרו לראשונה גרסטנג ושותפו פטיאן אדאמס. כיום חופרת שם רשות העתיקות. הביטו אל החפירה מבחוץ, עמדו ליד הגדר, מבט חטוף יבהיר לכם, את עוצמתה של הבזיליקה. 

הבזיליקה הבולטריון היו מכרז העיר היוונית רומית. הבולטריון, היה בעצם בית העירייה, המרכז השלטוני. בהקשר של הבולטריון, מעניין להביא כאן סיפור חזל"י המופיע במספר מקורות תלמודיים (בבלי וירושלמי). סיפור על אותו גוי, דמה בן נתינה, שהקפיד לכבד את הוריו, ומהווה בפי חז"ל, דוגמא ומופת לכיבוד הורים.

התלמוד מספר לנו, שנדרשו חכמים, לאחת מאבני החושן, לישפה. מסתבר שרק לדמה בן נתינה, מאשקלון הייתה את האבן הזו. באו אליו חכמים, סגרו אתו מחיר 100 דינר. אמר להם, חכו אעלה למעלה ואביא את האבן. עלה, ירד ולא הביא, כיוון שאביו ישן על האבן (בגרסאות אחרות, המפתח של התיבה היה על אצבעו, ובאחרת, רגלו הייתה מונחת על התיבה), והוא אינו מוכן להעיר את אביו. הציעו לו חכמים כפול מהמחיר המוצע לראשונה, וגם אז סירב. כשביקשו ללכת, וכבר יצאו, והתחילו ללכת, רדף אחריהם, ואמר להם, אבא התעורר, בואו קחו את האבן. הם התכוונו לתת לו את המחיר שהציעו בפעם האחרונה, והוא לא הסכים. הוא ביקש את המחיר הראשון עליו סגרו. הוא אמר לחכמים, שהוא לא מוכן, למכור את מצוות כיבוד הורים שלו עבור כסף. הסיפור היפה הזה, קשור לטיול שלנו, כיוון, שדמה בן נתינה היה בנו של "פרטבולי".

פטר – הוא אב, או ראש כמו פטריארכלי. בולי – הוא הבולה, החותמת של בעל הסמכות. כלומר, אם הוא פטרבולי, הוא ראש העיר. והנה אנו כאן בבולטריון – בבית העירייה. 

משמאל לנו מתגבהת חומת העיר הצלבנית. בדרך אליה, נעבור ליד כנסייה צלבנית היושבת על בסיס של כנסייה ביזנטית, סנטה מריה ורדיס, היא מריה, הקדושה הירוקה. נטפס על החומה הצלבנית, נטייל עליה לכיוון מערב, כמעט עד הקצה שלה. שם נרד לכיוון הים, בשער דולפין. 

שימו לב, החוף כאן מקסים. ניתן לטייל בו, לרוץ ולהשתולל, אך אל תכנסו כאן למים – אין כאן מציל. זה מסוכן!!

 

אשקלילה:

לאט, לאט, ובשקט, בשקט, תופס פסטיבל ה"אשקלילה" מקום של כבוד בין פסטיבלי אשקלון.

זהו פסטיבל צנוע, המתקיים זה כמה שנים, בשני ימי חמישי של חודש אוגוסט, בשעות אחר הצהרים, ערב לילה. בפסטיבל צנוע זה, ניתן ליהנות ממספר דברים: הופעות של הרכבים קמריים או הרכבי ג'אז, סיורי עששיות, תצפיות כוכבים, ומופע מספרי סיפורים. אם תבואו, תוכלו לפגוש אותי בבמת מספרי הסיפורים. 

כל הפעילויות כללות בעלות כרטיס הכניסה לגן. 

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם