ציפור על ענף.jpg

ממצפור חגי לחניון הרועה

אבודים במדבר - בין עיר לבין חורשה

שלושה המה, בהם נספר הפעם, שלושה אשר קשרו גורלם בגורל המדבר. רבים הם אנשי המדבר, וטובים מעשיהם, אך אנו רק בשלושה נספר. לכל אחד סיפור משלו, וביחד מהווים מעין טרילוגיה נופית אנושית. הסיפור המשולש על השלושה ייצור לנו טיול נפלא אל ארץ הצין ואל מרחבי שדה בוקר.

 

חגי אבריאל:

ראש וראשון להם, ולעוד רבים שיבואו למדבר בעקבותיו, הוא חגי אבריאל. איש פלמ"ח, אשר החל דרכו בפלי"ם, ומשם לחטיבת הנגב, ומשם כקצין מודיעין בפיקוד דרום. בין קרב לסיור הוא גילה את נופי הקדומים. העין נשבתה, והלב הוקסם, וראש חשב. 

מסביבו אסף חבורת אנשים משוגעת לא פחות ממנו... והקים את שדה בוקר. אלא, שאצה, רצה לו הדרך להקים ישוב נוסף, על הרמון. הרעיון היה, עיירה קואופרטיבית. הוא אסף אנשים, והתחיל את בניית הישוב. אצה, רצה לו הדרך והפעם גם האהבה, אותה מצא במשאבי שדה. שם מצא את טובה הטובה, וביחד אתה הקים משפחה עם חמישה ילדים. בין אמצע לסוף שנות השישים נבחר להיות ראש המועצה האזורית רמת נגב. 

ב1972, כובה פתיל חייו.... עקב מחלה.

את דמותו של חגי, ועל חגי, נספר במצפור חגי בואכה שדה בוקר. במצפור המשקיף אל פני שדה צין.

מנגד ראיתי – יהודה נבו:

מנגד ראיתי, כל כך הרבה עצב, יש במילים הללו, אשר מטילות את צלו העגום של נביא הנביאים על חופר מן המדבר.

יהודה דיין, מלוחמי ה 101 האגדית, אשר נפל בשבי הסורי בתחילת שנות החמישים, כאשר נחלץ לעזרת שני חייליו אשר טעו בדרך. שם סבל עינויים רבים, אך את פיו לא פתח. באחד התאים הסמוכים כלואה שושנה הר ציון, את צעקותיה שמע מבעד לקירות התא, לאחר חצי שנה שוחרר בעסקת חילופי שבויים. 

פעולת קיביה, גרמה לו לעזוב את היחידה. לאחר מכן, החליף את שמו מדיין לנבו, כי לא רצה להיות מזוהה עם השם דיין.

יהודה, הגיע למדבר, אהב אותו ופעל בו. תחילה במדרשה, אחר כך, בירוחם, ולבסוף בשדה בוקר. אוהב טבע מושבע היה. באוניברסיטה למד ארכאולוגיה ובוטניקה. 

מעל שדה בוקר, מתחת למצפור חגי, חפר יהודה את "העיר האבודה" כך כינה את האתר שחפר, וכך נשאר השם, בפי העם. העיר האבודה, הינה אתר מסוף התקופה הביזנטית, ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה, המאות: שישית שביעית לספירה. יהודה מצא במקום, מבני מגורים מדורגים על מדרון הוואדי, ומעל בשלוחה המושכת דרומה, שני אתרי פולחן קדומים האחד פאגני, והשני מוסלמי. לצדם כתובת בערבית קדומה, חרותות על גבי הסלע. 

מהמצפור נרד אל הוואדי, שם נמצאים המבנים. נעלה חזרה לשלוחה, ונטייל לאורכה לכיוון דרום. בדרך נפגוש צמחיית מדבר אופיינית כמו: לענת המדבר, יפרוק המדבר, אשליל ארץ ישראלי ועוד. 

לקראת קצה השלוחה, השביל יורד לתוך הוואדי חזרה, כאן נפגוש בצמחייה שונה אבל דומה, כאן נפגוש בצמחייה אופיינית לערוצי נחלים במדבר כמו: רותם המדבר, קרקש צהוב, מתנן שעיר ועוד. 

מנגד ראיתי, אלו המילים, שיהודה ביקש שיכתבו על מצבתו, לאחר מותו, התאבדותו. מנגד ראיתי, כי יהודה לא היה מקובל בקהילת הארכיאולוגים, בשל פרשניותיו, לגבי האתר אותו חפר. יהודה טען, שהאתר הוא בעצם אתר פולחני בלבד. מעין עיר קדושה, ששמשה את נוודי המדבר להתכנסויות דתיות. כאמור, האתר שייך למאות השישית שביעית, תחילת האסלאם. יהודה טען, כי מוסלמים ועובדי אלילים ביחד סגדו כאן, וכי ראו במקום אתר מקודש.   

טענותיו התבססו על ממצאים השטח כמו: במות עגולות גדולות במרכז הוואדי, וכן לטענתו לבתים לא היה קירוי, כי לא נצרך קירוי, היות ואנשים לא גרו כאן, אלא הגיעו לסגוד לאל ולחזור לביתם. לטענתו למבנים היו רק כיסוי צמחי כל שהוא, אשר התכלה עם השנים. 

 

 

עזוב, ובודד, חי יהודה בקיבוץ שדה בוקר, בבית שהוקצה לו לבקשתו, בקצה הקיבוץ. הוא אהב את אנשי שדה בוקר, אשר התייחסו אליו יפה.

בסוף ימיו חלה יהודה בסרטן. היות ולא הייתה לו משפחה, והיות וחשש ליפול למעמסה על הציבור, שם קץ לחייו.

יהודה ביקש להיקבר בשדה בוקר, ואף הכתיב את הכתובת על המצבה: "מנגד ראיתי".

 

הרועה משדה בוקר:

מסלול הטיול, אשר הוריד אותנו מהשלוחה אל הוואדי, ממשיך הלאה ומביא אותנו, אל חניון הרועה. הרועה היא ברברה פרופר, משדה בוקר, אשר יצאה עם העדר של הקיבוץ למרעה ונרצחה על ידי בדואים. 

כאמור, שדה בוקר, הוקמה על ידי חגי אבריאל וחבריו ב15 במאי 1952. חגי הצליח לאסוף אליו חבורה מיוחדת של אוהבי מדבר, ביניהם ברברה פרופר.

ברברה פרופר, מי את ומהם הורייך...?

ובכן, הסיפור מרתק, ומעניין. ב1934 פורסמה מודעה בעיתון, ובה הצעה לאימוץ ילדה בת 4. 

על המציאה קפצו זוג מרחוב הנביאים בירושלים: ד"ר עמנואל פרופר, מנהל בית החולים משגב לדך, ואשתו יוהנה. ברברה הצטרפה למשפחה חמה, שם כבר הייתה ילדה נוספת, בת גילה, מריון. אף היא אינה בתם הביולוגית של הד"ר ואשתו. 

כנראה שהוריה הביולוגים היו יהודי ממוצא הולנדי, ואם נוצרייה ממוצא גרמני. נראה, כי רעיון האימוץ נבע מכך, שלאור חוקי הגזע החדשים, לא היה לברברה הרבה סיכוי בגרמניה .

ברברה קבלה חינוך אירופאי אמתי, כיאה לבת אצולה מרוחב הנביאים בירושלים. מסיימה את התיכון, שלחו אותה הוריה (המאמצים), ללמוד בשוויץ. יש שיאמרו, שעשו כן, כדי להבריח אותה מאימת מלחמת העצמאות. 

משחזרה מחו"ל, התגייסה לצה"ל. שליטתה בשפות שונות, הביאה אותה למודיעין. כאן פגשה בחגי אבריאל, שהדליק אותה על רעיון ישוב במדבר. 

ברברה, הצטרפה לגרעין הראשון של אנשי שדה בוקר. בבקרים יצאה עם העדר הקטן למרעה בוואדי הסמוך. באחד הימים, בהיותה במרעה, מרחוק, ובהדהוד נשמעה ירייה בודדה. שניים מחברי שדה בוקר, שרק עתה נופפו לה לשלם, בדרכם אל "הכוכב", הבינו שהירייה קשורה לברברה, עלו מהר על הכרכרה ויצאו לדרך. הם מצאו את ברברה ירויה מגבה, כשפניה לקרקע. היא הועלתה על העגלה בחזרה הביתה, משם, לכפר ירוחם, ומשם לבאר שבע. כשהגיעה לבאר שבע כבר לא הייתה בין החיים.

הוריה המאמצים, לקחו את גופתה וקבורה בגבעת שאול. מעל הקבר נטעו פלפון בכות. 

המעשה הזה, גרם לזעזוע לא קטן. שני שירים נכתבו ברברה פרופר. 

את הראשון כתב אלתרמן, ואת השני אנדה עמיר פינקרפלד.

אלתרמן כימה את ברברה: "הנערה משדה בוקר" שם שנתפס עד ימנו. 

כשמלאו לשדה בוקר, הולחן שירו של אלתרמן, על ידי נחומי הר ציון, ממדרשת בן גוריון (גר היום בשדה משה).

סיפורה של ברברה, יצר תגובת שרשרת נוספת, בקרב איש לח"י ידוע: יהושע כהן. 

לפני סיפור ברברה, התלבט יהושע אם להגיע לשדה בוקר, ולהתיישב בה. אך משברברה נרצחה, נפלה ההחלטה אצל יהושע ואצל אשתו נחמה, יורדים לשדה בוקר. 

 

היכן קבורים:

מבין שלושת האנשים עליהם סיפרנו, שניים אינם קבורים בשדה בוקר, ואחד כן. חגי, נקבר במשאבי שדה, ברברה נקברה בגבעת שאול, ירושלים, ואילו יהודה נבו, נקבר בבית הקברות של שדה בוקר.

 

מנוחה נכונה:

בית הקברות של שדה בוקר, שווה בהחלט ביקור. כאן שוכנים מנוחת עולמים, אנשים מיוחדים, הוזים חולמים וישבים. על יהודה נבו כבר ספרנו, כעת נספר על דמות נוספת משדה בוקר: יגאל שמיר. אף הוא מראשוני שדה בוקר. יגאל נהרג בתאונת דרכים, כשליווה את חברתו, למדרשה. 

הוריו הרבו לבקר את משק שדה בוקר, והפכו את המקום לבית שני שלהם. את פסנתר הכנף, שלהם הם תרמו לשדה בוקר. הפסנתר קיים עד היום, ומנגנים בו באירועים שונים של המשק. אחד האנשים שניגנו בו, היה ריי צ'רלס, כשביקר את הזקן בשדה בוקר. 

גבריאל שמיר, נקבר ליד בנו ביחד עם אשתו, אמו של יגאל שמיר.

גבריאל שמיר, הוא הגרפיקאי, שזכה בתחרות לעצב את סמל המדינה. 

ובכן, סמל המדינה – בן גוריון, גר בישוב בו קבור מעצב סמל המדינה. 

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם