1/2

סיור בשכונת הבוכרים – ירושלים

טיול סליחות בשכונת הבוכרים

שכונת הבוכרים, אשר שמה האמתי הוא רחובות, שם הלקוח מפסוק בבראשית: "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב יהוה לנו ופרינו בארץ" (בראשית כ"ו – כ"ב). בדומה לשכנתה שכנות מאה שערים, אשר אף שמה לקוח מפסוק באותו הפרק, ובאותו הקשר: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו השם"   

(בראשית כ"ו - י"ב).

 

לפני שנספר על השכונה, ולפני שנצא לטייל ברחובותיה, נספר מעט על העדה המיוחדת הזו: "הבוכרים". הדבר היחיד שידעתי על הבוכרים בילדותי, הוא שירו של חיים חפר, המושר על ידי אריק לבא (ישנם עוד ביצועים כמו זה של גאולה גיל ואחרים). בשיר הזה, בוכרה נראית לא מי יודע מה. היא נשלטת על ידי אמיר, שעושה ככל העולה על רוחו, הנה מעט מהשיר: בבוכרה היפה / בעירי ברוכת השמש / חרב המשפט שלופה / חרב המשפט הו / כאן בשערי העיר / האמת תצוף כשמן / תנו הידד לו לאמיר / לאמיר הידד.

שני אחים / רבים אודות הסיר / האמיר את ראש שניהם הסיר / והסיר הוא האסיר של האמיר.

אלא, שבוכרה, והבוכרים זה הרבה יותר משיר האמיר החמדן. קצת רקע על העדה הזו... 

 

בוכרים ממתי:

כבר בתחילת דברנו נתקן טעות נפוצה: בוכרה, היא עיר במדינת אוזבקיסטן , ואינה מדינה בפני עצמה. לא לגמרי ברור ממתי הגיעו יהודים לבוכרה. יש המייחסים אותם לגלות אשור, ולעשרת השבטים, אלא שעל דעת רוב החוקרים יהודי בוכרה, הגיעו מפרס, כנראה עוד לפני הספירה, ואכן ישנם קשרים רבים בין שתי הקהילות הללו. הניתוק בין קהילות אפגניסטן, אוזבקיסטן, ופרס, נוצר כשאר כל אחת מהמדינות הללו השתייכה לזרם אחר באסלם. פרס, היא אירן, שיעית, ואוזבקיסטן ואפגניסטן, הן סוניות. ניתוקים אלו ניוונו את הקהילה באוזבקיסטן. בסוף המאה ה18, הגיע לבוכרה שד"ר מארץ ישראל, יוסף ממאן. הוא מצא שם רק שני עותקים של כתבי הקודש וקהילה מנוונת. הוא החליט להישאר שם, ולקשור את גורלו בגורלם. 

עם הכיבוש הרוסי, באופן מפתיע חל מפנה לטובה בחיי היהודים. הרוסים ראו בהם גורם חיובי להבדיל מהמוסלמים. הם אפשרו ליהודים לעסוק בכל תחום שרו. רבים פנו לעסקים, ולמסחר. בעיקר בתחום הבדים, המשי, הכותנה ועוד. חלק מהם, יצאו מהשכונות היהודיות ובנו בתים מודרניים בערים מעורבות. 

 

 

הקשר עם ארץ ישראל:

הגורמים המשמעותיים ביותר, ליצירת הקשר עם ארץ ישראל, לחיזוקו ולביסוסו, היו השדרי"ם שהגיעו מארץ ישראל. מכולם נזכיר את מי שלימים יהיה הראשון לציון - הרב יעקב מאיר.

עזרתו של יעקב מאיר לא הסתכמה בעידוד העלייה מבוכרה לארץ ישראל, אלא אף היה מעורב, בתהליכי בניית השכונה וביסוסה. 

חלק משמעותי מיהודי בוכרה, לא בא להשתקע בארץ ישראל, אלא עלה לרגל למקומות הקדושים. חלק מאותם עולי רגל, השקיע כאן ותרם לא מעט כסף. חלקם אף בנו כאן בתי קיץ, עלו יותר מפעם אחת לרגל, בדרך כלל בין פסח לשבועות. לבסוף אף אלה בחרו להשתקע בארץ ישראל ונשארו לגור כאן, לפחות את שארית חייהם. 

 

העולים הראשונים:

כאמור, התנועה לארץ ישראל החלה עם הכיבוש הרוסי, וכמו שציינו לעיל, עיקר התנועה הייתה תנועת עולי רגל. הראשון שהגיע והשתקע, היה דוד מלמד חאפיז, ששינה את שם משפחתו ל"חפץ". חפץ התגורר תחילה בעיר העתיקה. 

בין הישוב הישן, לישוב החדש, לעליה הבוכרית היה אופי של הישוב הישן דווקא. 

יחלפו כ-20 שנה מעליית ראשוני הבוכרים ארצה, ועד לייסוד השכונה (חתיכת זמן). הבוכרים ייסדו חברת: "חובבי ציון", לבניין שכונה לבני העדה הבוכרית. 

ובעצם העלייה המסיבית הייתה בשנות ה – 70 של המאה ה – 19. 

 

רכישת האדמות:

שטח האדמה לבניית השכונה נקנה בסוף המאה ה-19 (1891). הרוכשים היו שניים ממכובדי העדה: האדון שלמה מוסיוף, והאדון יוסף כוג'הינוף. כאן המקום להבהיר, שהסיומת וף, משמעה בן. בדומה לסיומת: שבילי אצל הגאורגיים. כדי לבנות את השכונה, הוציאו השניים קול קורא לאנשי העדה, לקנות חלקות ולבנות בתים. לשכונה קראו: "רחובות" כפי שהבהרנו לעיל.

כיאה לנחשון, אשר יזם את בניית השכונה, היה שלמה מוסיוף, הראשון לבנות בית בשכונה. 

לקול הקורא נענו רבים מבני בוכרה, אשר בנו בתי פאר, אך לא גרו בהם, אלא המשיכו לגור בבוכרה. 

רחובות הייתה שכונה מרוחקת מכל שכונות ירושלים. הקרובות אליה היו מאה שערים, ובית ישראל. הבוכרים הטיבו לבנות בתי מידות גדולים ומרווחים, הם הקפידו על רחובות רחבים וישרים, חתוכים בשתי וערב (דבר המקל על המטיילים בשכונה). שמה ופארה של השכונה יצא למרחוק. עד שהפכה למרכז לכל פאר והדר, ולכל מבקר חשוב בירושלים. כפי שיפורט בהמשך. 

לצערנו, עם המהפכה הבולשביקית, הלאימו הרוסים את נכסים, ורבים מיהודי בוכרה ירדו מגדולתם הכלכלית. לכן, השכירו חלק מבתיהם. את הבתים המרווחים שכרו בני העלייה השנייה והשלישית, ביניהם: בן צבי, וברל, בן יהודה ועוד. אף הגימנסיה העברית שוכנה כאן בראשיתה.

הצרות לא תמו, במלחמת העולם הראשונה, גירשו התורכים את הבוכרים בעלי הנתינות הרוסית. כך, מבני פאר והדר, שלא זכו כמעט ליושביהם המכובדים, הלכו והידרדרו. היום רוב בתי השכונה, ומוסדות הציבור שבה מאוכלסים בחרדים, מעדות שונות. בולט הגוון הספרדי החוזר בתשובה. בשכונה לא מעט מוסדות לחזרה בתשובה, וישיבת החוזרים בתשובה הגדולה בישראל: "אור החיים" של הרב ראובן אלבז.

 

יוצאים לדרך:

 

בית יהודיוף-חפץ – הארמון – רח' עזרא 19

נתחיל את סיורנו, באחד הבתים המפוארים של השכונה, ב"ארמון". הארמון, הוא אחד הבתים המפוארים ביותר בשכונה. הבית נבנה בראשית המאה ה-20 על ידי שני בני משפחה: אלישע יהודיוף, וחתנו ישראל חפץ (בנו של דוד חפץ).

גם בסטנדרטים של היום הבית הזה מפואר. החל מגג הפירמידה הנפתח והופך לסוכה, דרך ציורי הקיר והתקרה המרשימים מעשה ידי האומן: שמואל מלניק אשר זכה לצייר את ארמונו של המלך עבדאללה, ואף עיטר את הר הבית. 

הבית עצמו מרשים בגדלו ובקישוטיו. בתוך הבית היה בית כנסת ומרפסת סוכה עם גג נפתח. פנים הבית מעוטר בעיטורים צמחיים עשירים, סמלי השבטים וציורי אתרים יהודיים. 

פארו של הבית יצר אגדה שהוא נבנה עבור המשיח. כשאנשי הישוב, היו רוצים לארח מישהו חשוב היו עושים זאת בבית הזה. כך קבלת הפנים לגנרל אלנבי נערכה כאן, בנוכחות ויצמן, והברון רוטשילד. 

הבית זכה לתיאור בשירה של עגנון: 

"גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יבוא לירושלים תחילה ויבואו האבות והזקנים והמלכים והשרים ואנשי כנסת הגדולה להקביל פניו ועמהם צדיקים רבים ונכבדים, והכינו להם אחינו עולי בוכרה בית גדול וטוב".

 

לחמת העולם הראשונה, לא ממש הטיבה עם הבית, באשר התורכים הפכו את הבית למפקדה שלהם. אך משתמה המלחמה, טוהר הבית, והוחזר לקדמותו. בבית זה, אירחו חברי תנועת מכבי, את החיילים היהודים בצבא הבריטי, וערכו לכבודם את ליל הסדר, כשהם עצמם משמשים כמלצרים. האוכל והכלים הגיעו מבית המלון אמדורסקי. 

כשרצו לכבד את הגנרל אלנבי, ערכו זאת כאן, בנוכחות ויצמן, רוטשילד ועוד נכבדים יהודים. הנציב העליון, הרברט סמואל, הרבה להתארח כאן, ואמר באחת הפעמים, הבית הזה מפואר מארמון מלכים (תאמינו לו).

צחוק הגורל, לימים הבית הזה, יהיה מעוז של האצ"ל, כאן במרתפים יהיו סליקים ומתקני אימונים. אל ייפלא אותנו הדבר, באשר שושנה בתה של מנהלת בית הספר, הגברת חנה שפיצר, הייתה נשואה למפקד האצ"ל דוד רזיאל. 

היום הבית משמש לבני בתי ספר חדרים לבנות. המבנה (כמו גם השכונה) מוזנח (עצוב).

 

עגנון בספרו: תמול שלשום מדבר על מפגש שקורה מול הבית הזה, בין גיבור הסיפור יצחק קומר – לבין כלב חוצות.

לקריאת הקטע המלא לחצו כאן!

 

בית דוידוף – רח' הבוכרים 10

יוסף דוידוף אחד היהודים הבוכרים העשירים. הונו בא לו מתעשיית הכותנה. מעניין שהוא אף שתל כותנה בבוכרים, ניסה למשיך את שעשה שם. הכותנה עלתה יפה, אך לא היה לזה המשך. 

לפני שהיגר לחלוטין לישראל, נהג לעלות לרגל לירושלים, פעם בשלוש שנים באחת מאותן פעמים בנה את הבית המפואר הזה. בית זה, היה העתק של הבית שלו בסמרקנד. 

לצערנו, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה נפטר.

בית זה היה משכנה הראשון של הגימנסיה העברית, כאן לימדו בן צבי ואשתו רחל ינאית, ועוד מאנשי האינטליגנציה היהודית של הישוב החדש, אשר כפי שאמרנו התיישבה כאן בשכונה.  

 

 

בית משהיוף – רח' דוד חזן 11

בעל הבית, שמחה משהיוף, היה נשיא יהודי תורכיסאטן. שמחה עלה בשנת 1905, ואז בנה את בתו. לא להאמין כמה שהבית הזה גדול, תחזיקו חזק: חמישה דונם. כן, כן חמישה דונם לא פחות. למעשה שמחה קנה שטח לארבע חצרות. המשפחה עצמה גרה בחצר הראשונה והאחרונה, ואילו השאר הושכר. בין השוכרים היו: יצחק בן צבי ואשתו רחל ינאית, ברל כצנלסון ואחרים. דייריו של הבית הקנו לו את שמו: בית הפקידים.

מעניין לציין, שבימי מלחמת העולם הראשונה, התורכים מיקמו באחת החצרות בית כלא. בית זה, כמו כל השכונה, עובר תהליך של כרסום, והזנחה. בחזית הבית ממוקמת היום ישיבה, שתי החצרות האחרות, הפכו לבתי מגורים, ואילו החצר האחרונה, אטומה ומוזנחת.

האמת שבשנים האחרונות היו כמה יוזמות לשיקום השכונה. אחת מהן הגיעה מארה"ב רב קהילת יהודי בוכרה בארה"ב, הרב יצחק יהושע, פנה לחברת הכנסת הבוכרית: יוליה שמואלוב, ברקוביץ (הייתה חברת כנסת כזו), וביקש להחזיר את הבוכרים לבוכרים. הוא ביקש להוציא משם את החרדים, ולהושיב בשכונה את התושבים המקוריים שלה, תוך כדי שיקום השכונה והשבתה לגדולתה. 

והאמת שהוא צודק, כשהשכונה נבנתה, היא הייתה המפוארת בשכונות ירושלים. להבדיל משכונות לב העיר שהיו צפופות עם סמטאות במקום רחובות, כאן היו רחובות רחבי ידיים. בוסתנים וגני נוי ניטעו לרווחתם התושבים. כל זה נעלם היום – וההזנחה פושה בכל. לכן, צודק הרב יהושע בדרישתו לשקם את השכונה. 

 

נלך לבית חאג' יחזקאל.

 

איך מגיעים?

ממשיכים לאורך רחוב אדוניהו הכהן עד רחוב דוד חזן.

חוצים אותו וממשיכים ישר. 

הבית הראשון אחרי הצומת משמאל הוא בית חאג' יחזקאל.

 

בית חאג' יחזקאל – רח' אדוניהו הכהן 28

לפני שנתחיל לדבר על הבית צריך לברר איך יהודי קיבל תואר חאג' שהוא תואר לעולה לרגל למכה אצל המוסלמים. 

בשנת 1839 בעקבות עלילת דם נגד יהודי משהד שבפרס, נדרשו היהודים להתאסלם והם עשו זאת למראית עין, כלומר הם חיו כאנוסים. 

ואם החובה על כל מוסלמי היא לעלות למכה אז גם הם עשו זאת וזכו לתואר חאג'. 

התואר היה מכובד בעיניהם ולכן שמרו עליו גם כשעלו לארץ. 

יחזקאל לוי עלה פעם למכה ובפעם השנייה נשאר בירושלים כשהוא בן 70, ותרם להקדש את הבית המכיל 21 חדרים ובית כנסת. 

אם תלכו מסביב לבית מימין לשמאל מכיוון רחוב אדוניהו ותקיפו אותו, תראו מילים הנמצאות על החלונות (כל חלון מילה או שתיים) ומצטרפות למשפטים בעלי משמעות. 

וכך כתוב: "אני עבד ה' ית"ש (ישתבח שמו) הקדשתי כל הבתים וזה הבית הישיבה שלי ח' (חאג') יחזקאל בן יעקב הלוי הי"ו (ה' ישמרו ויצילו)" 

בצד הנגדי של הבניין כתוב באותה צורה גודל ההקדשה שלו: "שני בתים ושני מאות אמות קרקע". 

נחזור לרחוב אדוניהו ונכנס לחצר של הבית הזה. 

זו חצר אופיינית עם בור מים גדול. 

גם כאן יש מילים על החלונות. נסו לפענח. 

בקומה שניה נמצא בית הכנסת.

 

משהדים בתוך בוכרים

 

לב לבה של שכונת הבוכרים, היא שכונה בפני עצמה, שכונת אנוסי משהד. משהד, עיר בפרס, אשר יהודייה אולצו להתאסלם, וחיו חיי יהדות בסתר. לחלק מאותם יהודים אנוסים הוצמד השם: "חאג'" כינוי אשר הוענק למוסלמי אשר עלה לרגל למכה. 

אנוסי משהד, עלו לרגל למכה, את הדרך חזור עשו דרך ירושלים, ונשארו בה. כך צמחה שכונה בתוך שכונה. רחוב אדוניהו הכהן, מהווה חלק מאותה שכונה. 

 

חאג' יחזקאל – אדוניהו 18 וחאג' אדוניהו 26

שתי חצרות גדולות של אנוסי משהד, אשר חזרו ליהדותם כאן בירושלים, החליפו את השם המוסלמי בשם עברי, והקדישו עצמם למען בני עמם. חצרות ההקדש נבנו כך, שיותאמו למגורי עניים, לבית כנסת, ולמשפחה. היום בקומה התחתונה גרה משפחה, אך הקומה העליונה היא בית כנסת, ואולם אכילה לעניים. כל ערב ראש חודש מתכנסים כאן עניי הסביבה לארוחת ערב חינם. באים, מברכים לפני, מברכים אחרי, אוכלים, אומרים תודה, חלקם עוזרים לפנות, חלקם לא, והולכים הביתה, עד לערב ראש חודש הבא. אז, אם אתם רעבים, אל תשאלו אף אחד, פשוט כנסו, שבו ויגישו לכם ארוחה דשנה (לא אלמן ישראל).

 

ברחוב בו אנו נמצאים שוכן אחד מבתי הכנסת הספרדים החשובים בירושלים, בית הכנסת של היזדים. היזדים עלו לכותרות עת אנשי דע"ש רצחו בהם, ואנסו את נשותיהם. בין היזדים, הלא יהודים הייתה קהילה יהודית. הללו, כמו המשהדים, הסתירו את דתם, מעיני המוסלמים הקנאים. בבית הכנסת הזה, של היזדים היה נושא הראשון לציון הרב עובדיה יוסף דרשה בכל מוצאי שבת, אשר הועברה בווידאו לכל יהודי העולם.

עיתונאים שאינם מבינים את שפתו, נהגו להוציא מדרשותיו כותרת ליום ראשון בבוקר, כשהם מוצאים דברים מהקשרם. זכורה האמירה: "עז עיוורת" שאמר באחת הדרשות שלו.

אגב, בבית הכנסת הזה, כמו גם בבית הכנסת מוסיוף ניתן להצטרף לאמירת סליחות בשעה נורמלית, בשעה 17.30 – או 18.00 הנאמרות לאחר תפילת המנחה. לחן התפילה כאן, הוא הירושלמי המקורי, שהוא בעצם לחן חלבי. 

 

בית צופיוף – רח' שלמה מוסיוף 13.

בית צופיוף – אב ובן (דוד ושלמה), סוחרי אריגים וכותנה, מנכבדי הבוכרים. עם תום בניית הבית, מת אבי המשפחה דוד. בנו המשיך את מפעל חייו, תוך שהוא מרחיב את הבית. הבן עלה לאחר האב. למעשה כמו רבים מבני עדתו, הוא עלה לאחר שהבולשביקים החרימו את רכושו. שלמה צופיוף, קיבל עליו את שיקום הקהילה לאחר מות מנהיגה הקודם: שלמה מוסיוף.

לאחר מלחמת העצמאות, בבית זה, שכן המוסד חינוכי תורני החשוב ביותר לספרדים, ישיבת "פורת יוסף". כך, באותה שכונה שכנו שני מתרסי העולם היהודי. הגימנסיה בצד הישיבה. 

כיום פועלים בבניין שלשה בתי כנסת שאחד נקרא "מגן דוד" על שם דוד צופיוף.

 

בית שלמה מוסיוף – רח' יואל 25

ביתו של שלמה מוסיוף – יוזם השכונה ומנהיגה. אשר רכש מגרש בן ארבע יחידות דיור ובשנת 1894 נכנס לביתו לגור. באותה שנה נולד בנו אשר נקרא על שם השכונה: "רחביה". להבדיל מרבים מבני עדתו, שלמה מוסיוף, מלכתחילה עלה לארץ, ולא כעולה רגל, אשר השתקע לאחר העלייה לרגל. היום בחצר מוסיוף יש "שטיבלאך" ספרדי. מהו שטיבלך? שטיבלאך באידיש אלו חדרים. בשכונות חרדיות נוצר גוש חדרים במקום אחד מרכזי, המותאמים לתפילה, כאשר התפילות נערכות בחדרים כל היום כולו בשיטת סרט נע. כל אדם שמגיע יכול לכנס סביבו עשרה אנשים, לחפש חדר פנוי ולהתחיל מנין חדש. השטיבלאך הוא רעיון אשכנזי, וכאן הספרדים מוכיחים שגם להם יש שטיבלאך עם כ – 10 חדרים. כאן, כמו ביזדים, ניתן להצטרף לאמירת סליחות בשעות אחר הצהרים, לאחר תפילת המנחה. 

 

שוק הבוכרים:

מבית שלמה מוסיוף, שהוא בית הכנסת מוסיוף, ועד לישיבת אור החיים, לאורך רחוב יואל, זהו השוק הבוכרי. שוק שכונתי מעניין. כדאי לטייל כאן כשהשוק פתוח והומה אדם וקונים. 

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם