זרימה-בנחל-עבדת---לפני-המפל-3.jpg

ימין חתירה - מעלה פלמח

עם אור את הגבים יצאנו לבקש בדרך למכתש

תכננתי לכתוב מסלול לצפון, או לפחות למרכז. המסלולים האחרונים שכתבתי, היו דרומית לקו תל אביב, לכן, חשבתי, שהגיע הזמן להצפין. אך השבת הראשונה של מרס (04.03.17) והגשמים שירדו כמה ימים לפניה, טרפו את הקלפים. והנה אני חוזר למדבר. הפעם ממש מדבר, כזה של ארץ המכתשים, של גבים מלאי מים, של פריחת הרתמים, מדבר!! תוך כדי מזמם את שירו של יעקב שבתאי: "אל הגבים"

 

ניתן להגיע למסלול בשני דרכים, הראשונה מצומת רותם מזרחה עד לכביש הפונה למעלה עקרבים. אני מעדיף את הדרך השנייה, זו שעוברת דרך ירוחם, יורדת לתוך בטן המכתש, יוצאת ממנו בנחל חתירה ופונה ימינה לכביש ההולך למעלה עקרבים, עד למישור ימין. 

 

מה מחכה לנו היום: מסלול אתגרי של כ-9.5 ק"מ, סדקים, דיונות חול לבן, גבים מלאי מים, ומעלה אחד של הפלמ"ח.

 

תחילת המסלול במישור חולי, הוא מישור ימין, ומיד עולה השאלה, מהיכן החול הרך והנעים הזה? ובכן, חול זה, הוא עדות, או שריד, לימים בהם נחלי ענק זרמו מהרי המזרח, אל עבר הים התיכון, והשאירו בדרכם חול וחלוקי צור. אנו מדברים על הימים שלפני השבר הסורי אפריקאי, ימים בהם אגן הניקוז היה מן המזרח אל המערב. בימים ההם, זרמו נחלי ענק, מהמזרח אל המערב, קצת בדומה לנילוס של היום הזורם אל הים התיכון, מערכת השברים שיצרה את בקע ים המלח עצרה זאת. 

חול הוא חול, וצמחי אוהבי חול ימצאו גם כאן, לכן אל תתפלאו למצוא כאן בתחילת הסתיו את החבצלות, אותם אתם מכירים ממישור החוף, רק שכאן הן קטנות יותר, וכן את אירוס ירוחם ואת הרתמים הפורחים לבן, כל פרח בעונתו ובזמנו. 

 

יורדים לערוץ:

קדימה לדרך יורדים אל תוך הערוץ, עוקפים את המפל משמאל, הליכה קצרה, בנוף משולב של אבני גיר קשות, עם חלקי דיונת חול ואנו כבר בגבים הראשונים אשר זכו לכינוי: "גבי ימין". אנו זכינו והיינו שם בשבת (05.03.17) מיד לאחר השיטפון והמים היו צלולים וזכים, ילדיי, שאינם יכולים לראות מים ולא להיכנס, לא עמדו בפיתוי למרות הקור ונכנסו למים. אני הסתפקתי, בלהביט בהם בערגה. יש הסוברים, שיש כאן נביעה טבעית, בדומה לעין ירקעם, לדעתי לא! לדעתי, אלו מי שיטפונות בלבד, גם אם הם נראים יוצאים מהסלע, הם עדיין מי שיטפונות. 

את הגבים נעקוף משמאל, בשביל המסומן. 

ממשיכים בדרך, עוברים במעין "קשת" בסלע ומיד אחריה דיונה מרשימה בצדו המערבי של הערוץ, מצדו המזרחי מחשוף של אבן חול מרשימה. נפרד מהדיונה ומהשביל הפונה שמאלה בעליה מתונה. מעלינו סלע אדיר "כלב שמירה של המטיילים" כך נקרא הסלע האדיר הזה, בשל צורתו המיוחדת המזכירה לבעלי הדמיון ראש כלב. 

 

לכו על השמאל – התחברו לשביל ישראל:

חוצים ערוץ קטן, כמעט ולא מרגישים בו (שימו לב) ומטפסים על השלוחה לכיוון צומת שבילים שם ניקח את השמאלי (שימו לב, השביל הישר בוטל, ואין ללכת בו), ערוץ הנחל והקניון נראה מכאן בבירור. ממשיכים בעליה ומגיעים לראש מעלה ימין. לפנינו תצפית יפה לצוקי חתירה, ואף למצד צפיר, אנו יורדים לעבר המפגש עם שביל ישראל.

בצומת השבילים ירוק – שחור מעל לראשו של מעלה ימין הקדום. 

 

סדק - סדק תרדוף:

הגענו לסדקי ימין, בדומה לסדקי חווה (בנחל חווה), סדקים ענקיים בסלע הגיר, שימו לב לא ליפול פנימה, אם כי, ניתן להיכנס אל חלקם ו"להיעלם" לכמה דקות. השביל עצמו עובר מעלה אחד הסדקים, ופונה ימימה בירידה מתונה לתוך המעלה העתיק. 

 

מעלה ימין, הוא מעלה עתיק, מה שנקרא בשפת הבדואים: "נקב" ולשון המקרא "מסילה". וכמו שאומר הכתוב: "סולו, סולו, ישרו בערבה מסילה". אם תשימו לב, ותעקבו, תוכלו לראות במקומות מסוימים שרידים של אותה דרך עתיקה בצורת אבני שפה מסודרות, ובדרך הפנויה מאבנים. זאת יש לדעת: הגמל, למרות היותו, ספינת המדבר, אין רגליו יכולות לסבול אבנים, ולכן נהגו נוודי המדבר, ליישר את הדרך, לפלס אותה ולנקותה מאבנים. תחשבו על שיירת גמלים החוצה את המדבר מכאן לעבר הירדן, או בדרך ההפוכה. גמלים נושאים בשמים, זהב וצורי, כמו שמופיע בספר מלכים, המספר על הדרך שעשתה מלכת שבא, כשבאה לבקר את שלמה. 

 

זמן לקפה:

פונים ימינה, בירוק, ומגיעים לעץ שיטת הנגב, גדול ומפואר. זה הזמן להוציא את הגזיה, ולהכין לחברה כוס קפה חם ומהבהיל, או כוס תה עם צמחי מדבר (ניתן למצוא כאן כוכב ריחני, לענת המדבר, או אכיאלה ריחנית). למרות הפיתוי, אנא, הימנעו, משימוש בחומר בערה מקומי. יש כאן מערכת שלמה של מפרקים, ומחזוריות בטבע, שנפגעת כשאנו משתמשים בחומרים מקומיים. תוך כדי שתיית הקפה הביטו היטב בעץ, יש לו פרחים אדומים... כמובן, שאלו לא פרחי השיטה, אלא, של מי שיגרום בסופו של דבר למותה – זהו הרנוג השיטים, טפיל המתביית על השיטה, שותה את לשדה עד מות. 

נמשיך במעלה נחל חתירה. נחל חתירה מנקז את המכתש הגדול, יוצא מן המכתש וממשיך לבקעת צין, כדי להתחבר לצין, וביחד להמשיך את דרכם אל הערבה. 

 

מחסן במדבר:

אם תרימו את הראש, מעט למעלה, תוכלו לראות קיר החוסם מערה טבעית. הקיר יוצר מעין מחסן, הנקרא בפי הבדואית: "מטמיר" – ובעברית מטמורת, כלומר, מקום בו מטמינים. הנוודים מנצלים את הצנירים הנוצרים בסלע, סוגרים את הדופן הרביעית ובכך יוצרים לעצמם מחסן. תשאלו בוודאי, ומה אף אחד לא גונב? ובכן למדבר חוקים משלו. ואכן לא יגנבו מהמטמיר. 

 

אנו – אנו הפלמ"ח:

בהמשך, נגיע לפיצול נחלים: מימין לנו נחל ממשית, משמאל לנו, נחל חתירה, בין שניהם שלוחה, אנו נטפס עליה. עוד קצת מעט, והופ המפל הגדול של החתירה. 

אה- נו, איך תעברו אותו..... אה, יש סולם. נו, חכמים גדולים. ומה עשו לפני שהציבו את הסולם הזה? ובכן, סיפור אמתי, סיירי הפלמ"ח הגיעו לכאן במסגרת מסעות הפלמ"ח, וכמוכם הם ראו את המפל, הזה, וגרדו בפדחתם (שאז הייתה עטורה בבלורית מתנופפות ברוח) איך עוברים את הדבר הזה? חברים, זה הפלמ"ח לא לחינם כתב זרובבל גלעד את המילים הבאות: "נתיב לנשר בשמיים, שביל לפרא בין הרים, מול אויב דרכנו יעל, בין נקרות ובין צורים". 

הסיפור התרחש, אי שם בשנות הארבעים, חניכי הפלמ"ח יצאו למסע רגלי מירושלים אל ארץ המכתשים, ולסיימו ברביבים, אז הישוב היהודי, הדרומי ביותר. מסע כזה ארך מספר ימים, כשסיירי הפלמ"ח מובילים אותו. מזכיר לכם, אין מפות סימון שבילים, ואין נתיב מסודר. על כל זה, נוסף האיסור של השלטון הבריטי על יהודים להגיע למקומות הללו. ואז, לאחר כל התלאות והדרך הקשה, הם מגיעים למצוק הזה, ושואלים את עצמם, מה עכשיו? – ובאמת מה עכשיו?

פלמ"ח כבכר אמרנו?!? ובכן, עמודים החזקים למטה, על כתפיהם עולים, שמים רובה ביניהם, על זה עולה חבר נוסף, וכך במעין פירמידה מגיעים למעלה. לאט, ובזהירות, זה בעקבות זה עד שנשארים למטה רק אנשי הפירמידה, ואותם איך מעלים.... בחיי סיפור.

כשהכל הסתיים, והמסע המשיך, והחברה הגיעו לעין ירקעם, מקור המים היחידי באזור, נפגשו בבדואים מקומיים, גרדו גם הללו את פדחתם, ושאלו איך הגעתם לכאן, מהיכן צצתם?

ומאז, דבר במקום הזה, הכינוי: "נקב אל יהוד" מעלה היהודים. 

לאחר הקמת המדינה, החלו ממסדים את מסעות תנועות הנוער והגדנ"ע (שהחליף את הפלמ"ח), הם אלה שהציבו את הסולם הראשון.

מאז עברו אי אילו ימים, ובמקום הותקן סולם חדש ואף ויתדות, כך שאתם כלל לא צריכים להתלבט איך אתם עולים. 

כשתהיו למעלה, תראו כתובת חרותה בסלע, המנציחה את המסע הזה. 

דיונת החול האחרונה לפנינו, השביל יטפס ויעזוב את הנחל, המשיכו אתו. השביל יוציא אתכם החוצה, מבלי שיוביל אתכם לעין ירקעם. אתם, אל תוותרו, קפצו מעט לעין ירקעם, המקום שווה את זה. 

 

שדה בוקר, שדה שלום העור

לאחר המסלול, בנחל ימין חתירה, נקפוץ לקיבוץ שדה בוקר.

ובכן, היום התמודדנו עם כמה מהיפים בשירי ארץ ישראל: "אל הגבים" של יעקב שבתאי, עת טבלנו בגבים; "המנון הפלמ"ח" עת טיפסנו במעלה פלמ"ח, וכעת נזמר את "שיר הבוקרים" המוכר יותר כ"ערבה, ערבה אין קץ" ובכן, שיר זה נכתב על ידי יעקב אורלנד, על קיבוץ שדה בוקר.

שדה בוקר, שראשיתה מספר משוגעים שרצו להתיישב במדבר, ולחיות ממה שיש בו, מבלי להיזקק כלל לתשומות מחוץ למדבר. אירוני לספר, שבמובן מסוים בן גוריון, גנב להם את התהילה, באשר מאז בואו, שדה בוקר מזוהה עם בן גוריון ולא עם המעשה החלוצי של אותה חבורה משוגעת. 

בראש החבורה, עמד בחור אינדיאני, אינדיאני אמתי, כזה מאמריקה, שבה ביחד עם חברו היהודי, לעזור ליהודים במלחמת השחרור שלהם (מה שקראנו אז: מח"ל). בתום המלחמה, בדרכם מאום ראשאש, הגיעו למישור צין. ג'יסי (הבחור האינדיאני) התאהב במקום, והחל לפנטז על חווה לגידול בקר וסוסים. ואכן, ג'סי הצליח להדליק את חברו היהודי ברעיון הקמת החווה. ביחד הצליחו להדליק עוד כמה חברים, שהיו הגרעין הראשוני של שדה בוקר. בגל השני של המתיישבים הגיע איש הלח"י יהושע כהן, ורק אח"כ הגיע בן גוריון. המפגש בין בן גוריון ליהושע כהן, היה טעון בתחילתו, אך לימים יהפכו הללו, לחברים קרובים בנפש. 

אך, כאמור לא באתי לספר לכם על בן גוריון, סכמנו כבר, ששדה בוקר, שאני רוצה לספר לכם עליה, אינה בן גוריון, אלא המעשה החלוצי של המתיישבים הראשונים. 

ובכן, אותה חבורה, רצתה, לחיות ממה שהמדבר נותן, לכן שיפצה את תעלות המים המוליכות לבורות שמצאו בסביבה, וכן, אל החלקות החקלאיות. 

חלק מאותה פנטזיה, היה עדר סוסים, שגידלו בשדה בוקר. המבקר בצריף בן גוריון, יראה במבואה המוליכה לצריף, לוחות ועליהם צילומים שונים מימי ראשיתה של שדה בוקר, בחלקם ניתן לראות את עדר הסוסים, ואת הכרכרה. 

כאומר, בן גריון ומעשיו האפילו על מעשה החלוצים של שדה בוקר, כך, שכמעט ולא נכנסים לראות את הסרט המוקרן שם הנקרא: "חולמים סיפור אהבה" המספר על ימי הראשונים של שדה בוקר (אתם אל תוותרו על הסרט).

לפני הסרט, או אחרי הסרט, תוכלו לטעום יין איכותי מיקב שדה בוקר. שווה כל לגימה.

לא הסברנו, איך השיר ערבה – ערבה קשור לשדה בוקר: ובכן, הנה אחד הבתים האומר במפורש את המילים: "שדה בוקר, 

שדה בוקר, שדה שלום, העור, סול נתיבות הרה, כי אתה המעוז לדור, בן מרדות ובן פרא." 

ואכן בשנותיה הראשונות של המדינה, שדה בוקר הייתה מבודדת מכל מקום ישוב. מצפה רמון, ומדרשת בן גוריון יוקמו רק אח"כ, וכן ירוחם, ובוודאי מרחב עם. 

 

רויטל צורגיל טויטו

מקיבוץ שדה בוקר,

מקימת המיזם: "סיפור מסע

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם