1/1

ירושלים לקראת ראש השנה

בתי כנסת בנחלאות

לקראת ראש השנה – יום הכיפורים ושאר חגי תשרי, הכנו עבורכם טיול מיוחד לירושלים. תוכלו לטייל בו בערב בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז להיות עם שאר אמוני ישראל, בסליחות בכותל, ותוכלו לטייל בו בכל עת שתרצו. כי ירושלים, יפה בכל זמן. 

 

הטלוויזיה הישראלית, רשות השידור, רוממה, ירושלים:

ככל, שאני מטייל, כך אני מגלה, שיש עוד מה לגלות בירושלים. המסלול שאציע לכם, הוא באמת בשכונה פחות מוכרת. כך, שגם אם כבר טיילתם, בנחלאות, בשוק, במשכנות שאננים, ברחוב הנביאים ואף ברובע, הרי, שעדיין יש לכם מה לגלות בעיר הזאת.

אני רוצה לקחת אתכם, לטייל ברוממה. אותה רוממה, שכשהיינו ילדים, והיה רק ערוץ אחד, ועדיין לא היה דוא"ל, ואף לא פקס, שלא לדבר על וואצאף, היינו מתקשרים עם תכניות הילדים, דרך מכתבים. בסוף אחת מתוכניות הילדים, שאיני זוכר את שמה: היו שרים, את הכתובת: "הטלוויזיה הישראלית, רשות השידור, רוממה, ירושלים".

 

 

ימין ה' רוממה:

בין התחנה המרכזית, לבין אזור תעשיה, מסתתרת אחת השכונות היפות והלא מוכרות של ירושלים, רוממה. כשהיא נבנתה, היא הייתה שכונת פאר ירושלמית. בסמוך לה, היו כפרים ערבים כמו: ליפתה ושייח' באדר. רוממה, היא הראשונה להיבנות בימי המנדט, ולכן, זכתה להיבנות עם תכנית אב, לבניין ערים, ולא כמו בימי התורכים, שאז לא היה סדר. שם השכונה לקוח מהפסוק: " "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" בתהילים (פרק קי"ח).

מעבר לכך, יצא כך, שהשכונה היא בין הגבוהות בירושלים (829 מטר מעל פני הים), כך שגם מבחינה נופית השם מתאים.

גובה של השכונה, שיחק לטובתה, באשר הבריטים שהביאו את הקדמה לאזורינו, דאגו לפתור את ירושלים מהבעיה הקשה ביותר שלה – בעיית המים. הם הזרימו מים מברכות שלמה שליד בית לחם. לצורך כך, היה צריך לאתר נקודה גבוהה בעיר כדי לבנות עליה מגדל מים ומאגר. רוממה נמצאה המתאימה ביותר. לימים, בימי מלחמת העצמאות, כשלכל ירושלים יש בעיית מים – לרוממה אין....

 

 

שניים רבים והשלישי לוקח:

יוזם הקמת השכונה היה יהודי, ספרדי תורכי, יום טוב המון. יום טוב, למד משפטים בתורכיה, והכיר את נבכי חוקי הקרקעות העות'מניים. כשחזר לארץ ב1909, מונה על ידי התורכים לשופט. מלחמת העולם הראשונה קטעה לו את הקריירה המשפטית, כיוון שהיה בין המגורשים. אלא, שלאחר המלחמה חזר, והקים משרד עורכי דין. משחזר, הוזמן על ידי נציגי שני הכפרים הערביים: ליפתה, ושיח' באדר, להיות מתווך בסכסוך קרקעות ביניהם. כמו במשחק הילדים: "שניים רבים והשלישי לוקח" כך גם כאן. הסתבר שהסכסוך בין שני הכפרים אינו פיתר, לכן הציע להם המתווך, והמגשר, יום טוב המון, שימכרו את הקרקע. וכשהסכימו, הציע את עצמו כקונה, כך רכש יום טוב המון, את הקרקעות, להקמת שכונת רוממה.

 

לאחר, רכישת הקרקעות, אפשר היה להתחיל במכירת חלקות למעוניינים, ולתכנן את שכונת הגנים עליה חלם. סביב המון, התכנסו, מעשיריה של ירושלים של הימים ההם, ביניהם ניתן למצוא את: עורך הדין, אהרון מני (נצר למשפחה מני, החברונית); ירחמיאל אמדרוסקי, הרב מימון (מראשי המזרחי, ומחותמי מגילת העצמאות) ועוד. להבדיל משכונות ירושלים האחרות, שהוקמו בסוף התקופה העות'מנית, ואשר התאפיינו, בחד עדתיות (ספרדים, בוכרים, אשכנזים, מוגרבים ועוד), רוממה התאפיינה בהיותה רבגונית, באשר היא חלמה להיות שכנות גנים מודרנית, רחוקה משאון העיר. 

 

הבנייה הייתה פרטית ולכן, כל אחד בנה את ביתו כראות עיניו, מה שאנו קוראים היום: "שכונת בנה ביתך" ובמובן מסוים, זה מה שנתן לשכונה את היופי שלה. לו כולם היו בונים לפי תכנית מוגדרת, ומוכתבת, לנו המטיילים, היה מאוד משעמם לטייל בשכונה היום. אגב, זו גם הסיבה, שאין בה מבנים ציבוריים, ואין בה גינות נוי. כי השטח חולק כמו עוגה לפרוסות ונמכר. 

 

 

התקשורת:

אחד הדברים המעניינים בשכונה הם שמות רחובותיה. רוב שמות השכונה, הם שמות של כתבי עת ועיתונים מימי הישוב: הצבי, תורה מציון, האור, אריאל, מוריה ועוד. לשני רחובות שמות שאינם קשורים לעיתונאות האחד על שמו של מייסד השכונה, יום טוב המון רחוב המון והשני, שם קצת מוזר, ולא ברור, רחוב האדריכל. מיהו אותו אדריכל, ולמה הרחוב נקרא על שמו. 

ישנה סברה, שאומרת, שהרחוב נקרא על שם האדריכל: ריכרד קאופמן שבנה שכונות רבות בירושלים: ביניהן: רחביה, בית הכרם, טלביה ועוד, אך לא את רוממה. כעת צא וחשוב, מה רצו אנשי השכונה לומר בשם זה. יש שיאמרו, שניסו לפתות אותו לבנות גם אצלם, ויש שיאמרו, שקראו אדריכל, ללא שם, כסוג של עקיצה – אדריכל, אך לא קאופמן. 

הקשר של השכונה, לתקשורת ועיתונאות, אינו מסכתם רק בשמות הרחובות. רצה הגורל, ואת רשות השידור בנו כאן ברוממה.

 

צמיחה וגדילה:

איך שהחיים משחקים בנו, ובחיינו. התפתחותה של שכונה, או של ישוב ניזונה מגורמים שונים. לגבי רוממה, היו לא נתונים טבעיים להתפתחות: גובהה הטופוגרפי, ומגדל המים בשיא הגובה, המגרשים הגדולים ורחבי הידיים, קרבתה לרוחב יפו, ובכל זאת היא לא צמחה ולא התפתחה בתקופת המנדט. העיכוב נבע מהיותה סמוכה לשני כפרים ערבים: ש'ח באדר מדרום, וליפתה מצפון, אשר הטרידו את תושבי השכונה. גורם נוסף אשר עיכב את התפתחות השכונה, היה היותה יוזמה פרטית, לחלוטין, כך, ששום גורם ציבורי לא תמך בשכונה. 

לאחר הקמת המדינה, רוממה צמחה והתפתחה, הפעם שיחקו לה הגורמים הטבעיים שלה: הגובה, מגדל המים, וסמיכותה לרחוב יפו, לזה נוסיף את שני הכפרים שאינם קיימים יותר זאת ועוד, רוממה הייתה אחת השכונות הרחוקות מהגבול הירדני. 

למרות הנאמר לעיל, בדבר היותה שכונה של יוזמה פרטית, הרי שבכל זאת, הייתה ברוממה יוזמה ציבורית אחת, של "ועד העזרה - התאחדות הרבנים פליטי רוסיה ושאר ארצות". הללו קנו שטח אדמה והקימו עליו, בשנת 1945 את "שיכון הרבנים" שהיווה בית לרבנים ניצולי שואה. 

באופן מפתיע, התפתחות השכונה, בימי המנדט, היה על ידי ערבים תושבי שיח' באדר, אשר בנו בתים, סמוך מאוד לשכונה היהודית. את הבתים הללו, ניתן לראות קרוב מאוד לתחנה המרכזית, ברחוב מוריה. 

במלחמת העצמאות, התפנו הכפרים הערבים, והאזור כולו הפך יהודי. לאחר הקמת המדינה, הוקם בצפון השכונה, אזור תעשיה, שחלק ממנו הוא בית רשות השידור. 

יחד עם אזור התעשייה, הלכו וניבנו שיכונים ומבני מגורים נוספים, הללו, הלכו וכיסו את יופייה של השכונה, בשנים האחרונות, השכונה כולה עוברת תהליך של התחרדות. "כך, נעלמת לה, תהילת עולם"

טיול בעקבות מבנים בשכונה:

 

אנדרטת אלנבי:

נכנס לשכונה מרחוב הצבי (מאחורי התחנה המרכזית), נספר כי הצבי, הוא עיתונו של אליעזר בן יהודה שיצא לאור החל מ1884 ועד 1915. 

נשים לב, שגב התחנה המרכזית מצד ימין לנו, נעלה במעלה הכביש עד לכיכר הגדולה – זוהי כיכר אלנבי.

והנה שאלה: כמה פעמים נכנעה ירושלים על ידי התורכים לבריטים? ובכן, תקראו סיפור: דצמבר 1917, מועד חג המולד מתקרב. כשאלנבי, קיבל את הפיקוד על הכוח הבריטי, נאמר לו על ידי ממשלתו, שמצפים ממנו, להביא את ירושלים כמתנה לחג המולד - משימה מלחיצה בהחלט. לאחר כיבוש באר שבע, הצבא הבריטי התחלק לשניים, חלק אחד המשיך לירקון, וחלק אחר עלה לירושלים. ליד נבי סמאול התרחשו קרבות קשים שגבו קורבנות רבים משני הצדדים. לבסוף הצבא הבריטי התקדם לליפתא, והתמקם שם.

התשיעי בדצמבר 1917 – השעה 05.00 בבוקר, שני טבחים בריטים, יוצאים לחפש ביצים בשיח' באדר. בעודם מחפשים את הדרך (כנראה שטעו בדרך), הם מגיעים לגבעה חשופה זו. כאן הם פוגשים משלחת כניעה ובה ראש העיר, אשר מודיע: "שלום, באנו להיכנע". הטבחים הבריטים לא יודעים מה לעשות עם זה, והולכים למפקד שלהם. הלה לא מקבל את הכניעה ודורש, שיעשו זאת פעם נוספת לכבודו. המשלחת התורכית המסכנה, עשתה זאת, ונכנעה שוב. מפקד הטבחים, מספר זאת למפקדו, גם הוא לא מסכים לכניעה הזו. הוא דורש, שייכנעו פעם נוספת בפניו. 

כשהאלבני שומע זאת, הוא יוצא מגדרו, ומבקש להיכנע בפניו בפעם הרביעית. כך נכבשה ירושלים על ידי הבריטם ארבע פעמים, ובלי כדור אחד.  

הבריטים ראו בשיבת הנצרות לארץ הקודש, עניין אלוהי, ונבואי.

הצבי 6 – הוצאת ספרים גפן – בעבר: בית חפץ

בית חפץ, הוא אחד הבתים היפים בשכונה. 

כשבנו אותו, הוא היה בן קומה אחת. את הקומה השנייה הוסיפו שנים אח"כ כך, אך שמרו על הסגנון המקורי של הבניין.

הבניה, היא באבן אדומה, שהובאה מחברון, מעידה על אמידות כלכלית. 

אחד הדברים היפים והמיוחדים, אלו אריחי הקרמיקה שהמשפחה הביאה מהולנד כשביקרה במקום. באריחים ציורים עדינים של נופי טחנות הקמח הולנדיים. כשבנו את התחנה המרכזית, הוצע לבעלי הבית, לשקם ולהחליף את הגדר, כחלק מתהליך שיקום או פיצוי, אך הם סירבו ושמרו על הגדר המקורית, כך שבית חפץ, הוא הבית היחידי שיש בו גדר מקורית. 

בית חפץ, שהפך לימים לבית הוצאת ספרים (גפן), המתמחה בספרות ארץ ישראל, בשפה האנגלית בעיקר. אם אתם סקרנים חצופים, אך נעימים ומנומסים, תרשו לעצמכם, לנקוש על דלת ההוצאה לאור. את הדלת יפתחו בפניכם בפנים מאירות ונעימות. בפנים, תוכלו להתרשם מעוצמת הבנייה של הקירות, הקשתות, וגובה התקרה. דבר נוסף, שתוכלו להתרשם ממנו, הוא אוסף הטלפונים הישנים - שיש לבעל ההוצאה לאור.

 

כיכר אלנבי 2 – אכסניית ירושלים – בעבר: בית חזן

מי אתה משה חזן, שבנה בניין כל כך יפה, ונעלם לתהום הנשייה. משה חזן עזב את השכונה די סמוך, לבנייתה. ואז השכיר אותו, מספר פעמים, עד שלבסוף נמכר. 

את שתי הקומות העליונות בנו לאחר הקמת המדינה בשנות החמישים, להבדיל מבית חפץ שם שמרו על אפיו של הבית, כשהוסיפו קומה, כאן לא עשו זאת, ובכל זאת ניכר יופיו של הבית. אחד הדברים היפים של הבית הזה, הוא בור המים בחצר. כדי לראות אותו, בקשו מניר בעל האכסניה להראות לכם אותו. 

 

כיכר אלנבי - בית מני:

את הבית, בנה העו"ד אהרון מני, בשנת 1925. לבית מרפסת גדולה, וכניסה מפוארת, הנסמכת אל גרם מדרגות מסוגנן. 

הבית הזה, ייזכר כבית שעמד בלב פולמוס: מני, העדיף להעסיק פועלי בניין ערבים ולא יהודים. פועלי בניין יהודים כעסו על כך ופרסמו בעיתון דואר היום, מכתב המגולל את הסיפור. העו"ד מני, הגיב בזעם, ותקף את הפועלים היהודיים באמרו, שהם עובדים רשלנים, ולא מקצועיים. 

 

האור 1 – בית חכמישווילי: 

האור הוא השם המקורי, אותו רצה בן יהודה לעיתונו. יוסף חכמישוילי, בין העדה הגורגית, היה נציג הספרדים ואגודת ישראל במועצת העיר ירושלים בימי המנדט (שנות ה – 30). להבדיל מבית מני, אותו בנו פועלים לא יהודים, הרי שחכמישווילי, התעקש שהפועלים, יהיו רק יהודים, כך, אכן היה. 

הוא וחזן היו מראשוני המתיישבים ברוממה, והם אלו שדחפו שקו אוטובוס משער יפו יגיע לרוממה, התעקשות שהצליחה. בכניסה לבית זה, כמו גם, לעוד בתים בשכונה, ניצבים שני דקלים ענקיים, המהווים סוג של סמל סטטוס.

כיום גרה בבית זה, משפחה שעלתה מכורדיסטן, לאחר הקמת המדינה. אבי, המשפחה, מנשה כהן, רכש את הבית, ובני משפחתו מתגוררים בה עד היום. 

 

הצבי 4 – בית הדואר - בית אמדורסקי

ירחמיאל אמדורסקי מלונאי ואיש העסקים, בנה בית מפואר. הבית בנוי בסגנון קלאסי ונבנה אף הוא מאבן אדומה שהובאה ממחצבות בחברון. לבית שתי מרפסות מקורות הנשענות על עמודים בעלי כותרות מסוגננות. תקרת המרפסות מצוירת בפאר רב, שהשתמר עד ימינו.

לאמדורסקי, שהיה מחלוצי המלונאות בישראל, היו שני בתי מלון יוקרתיים. האחד בתל אביב: "בלה ויסטה" השני בירושלים: "מלון אמדורסקי". גם הוא כמו חזן, התגורר כאן, תקופה קצרה ביותר. היום הבית משמש את הדואר המרכזי, ובו משרדיו. 

 

אריאל 8 – בית יחזקאל יהודה:

האריאל, היה עיתון יומי שיצא בין השנים: 1874 – 1877 על ידי מיכל הכהן. בית יהודה יחזקאל, הוא בית מדהים ביופיו. לא לגמרי ברור, מי באמת בנה אותו. ידוע שהאדריכל היה "א. באלוג" ושנת הבנייה היא: 1923, את זה אנו יודעים מטבלת אבן, התקועה בקיר מעל המשקוף. יתכן והבית אכן נבנה על ידי משפחת יחזקאל. משפחת יחזקאל, היא משפחה שעלתה מעירק, והייתה בין הראשונות להתחתן נישואים מעורבים עם אשכנזים. הם התחתנו עם משפחת ילין המפורסמת. והיה להם חלק ברכישת אדמות מוצא. הבית עצמו בנוי, בסגנון יווני קלאסי.

 

 

אריאל 6 - בית הרב אביכזיר:

בית אביכזיר, ובית יחזקאל יהודה, הם בתים כמעט תאומים. שניהם בנויים, בסגנון יווני קלאסי. יתכן ושניהם נבנו על ידי משפחת יחזקאל. הבית נקרא על שם הרב אברהם אביכזיר, שהיה נשיא כבוד לעדת המוגרבים בירושלים. הרב אביכזיר שימש כאב בית דין באלכסנדריה לפני שעלה ארצה. 

משיצא לפנסיה, עלה לארץ ב1927. את הבית רכשה עבורו קהילת אלכסנדריה. 

כאן ביאושלים מ- 1936 כיהן כחבר מועצת הרבות הראשית.

במרתף הבית היה בית כנסת שם התפלל ביחד עם קהל מאמניו. לאחר מכן, הפכו את חלק מקומת הקרקע לבית כנסת, המשמש עד היום, את עולי כורדיסטן. את בית הכנסת, הכורדי הקים ותחזק במשך שנים רבות מנשה כהן, שגר בבית יוסף חכמישוילי.

 

 

אריאל 3 - בית פישמן-מימון (הרב יהודה לייב פישמן מימון)

הרב מימון, היה מראשי תנועת "המזרחי" ואף חתם על מגילת העצמאות. מימון, היה מהראשונים שהתיישבו בשכונה. את ביתו בנה ב1922. בחזית הבית קבע תבליט מגן דוד עשוי אבן וסביבו הכתובת: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה". תאריך בניית הבית - תרפ"ב - משתלב בתבליט, המילה "יהודה", כשם בעל הבית, מודגשת במרכז.

אם תעזו ותכנסו פנימה לחדר המדרגות, ותעלו לקומה השנייה, מעל הדלת מחכה לכם הפתעה מיוחדת: אריח קרמיקה פרי מכחולם של אמני בצלאל, ועליו תיאור נהר, שעל גדותיו שיחי ערבה עמוסים כינורות ונבלים. מתחת לציור מופיעות המילים "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל". מטרת האריח להוות תחליף לקיר חשוף שיש להשאיר בכניסה לבית, זכר לחורבן. אריח זה, הוא דוגמא יפה, להתמודדות בין קיום מצווה, לבין אסתטיקה. 

כשהוקמה השכונה, בית זה, היה האחרון בשורה, ולכן, היה מטרה לערביי ליפתא שירו אליו לא פעם. באחת הפעמים חדר קליע לספריית הרב, חדר דרך כמה ספרים ונעצר. כשבדקו את העניין, התברר, שהספרים שנפגעו, עוסקים כולם בציונות, או ביישוב הארץ. ב1937 – עבר הרב מימון לשכונת קריית משה, והקים שם את מוסד הרב קוק. עם הקמת המוסד, תרם הרב למוסד את ספריתו העצומה. 

 

האור 2 – בית הועד למען יהודי ברה"מ (לשעבר) בית נוסבאום:

למרות שמו, משפחת נוסבאום לא בנתה אותו, באשר היא עלתה ארצה רק בשנת 1933. זהו בית מפואר ומרשים בין שלוש קומות. הבית המקורי בין שתי קומות, הקומה השלישית נבנתה מאוחר יותר. הבית עבר מספר ידיים, החל ממשפחת נוסבאום שאומנם לא בנתה אותו, אך גרה בו, דרך מוסדות חינוך שונים, כמו סניף של ישיבת איתרי המפורסמת ועד היום, כשהבית משמש את הועד למען יהודי ברה"מ (לשעבר). 

 

 

האדריאל 4 - בית אלתר לוין:

הנה לנו, סיפור מארץ הסיפורים, עוד אחד מאלה שירושלים מבורכת בהם. אלתר זה, שהיה סוג של ציפור מוזרה, ואולי משונה, אהב את החיים הטובים. הוא היה חובב אומנות מושבע, טייל בעולם, ואף כתב שירים, אותם חתם בשם העט: "אסף הלוי". לפרנסתו עסק ב"אחריות חיים" מה שיקרה לימים: "ביטוח חיים".

כמו שחייו היו מוזרים, כך גם מותו. יום אחד הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו. הוא לא השאיר מכתב, או הסבר לסיבת התאבדותו (ערב סוכות תרצ"ד – 1933). שנים רבות, לא הובררה סיבת התאבדותו. ב1991, נמצא ספר, שהיה בעצם יומן, השייך למפקד בכיר ביותר בירושלים העות'מנית עזיז בק. ממנו מתברר כי אלתר לוין, היה בעצם מרגל נגד התורכים והפעיל רשת שלמה של סוכנים ומעבירי מידע. עזיז בק, טוען, כי אלתר לוין, היה בין האחראים לנפילת האימפריה (עד כדי כך). את הספר חשף, פרופ' אליעעזר טאובר מאוניברסיטת בר אילן. דמותו של אלתר לוין מופיעה בספרו של תום שגב: "ימי הכלניות". לאחר מותו קנה את הבית הד"ר אברהם טיכו, בעלה של הציירת אנה טיכו. ד"ר טיכו היה רופא עיניים, והיווה דמות במערכון של שייקה אופיר: "ציונה והעין המקולקלת". ד"ר טיכו, השכיר את הבית לד"ר אוטו פלדמן, שהקים בו בית החלמה לפגועי נפש. ב1955 – עבר הבית לידי משרד התקשורת (לימים חברת בזק).

היום המבנה משמש כישיבה (כמו עוד מבנים בשכונה, אשר כאמור עוברת תהליך של התחרדות). לבית נוספות מספר קומות. אך, הגדר המקורית שרדה, ועליה כתובת: "אסף הלוי -–איש ירושלים" תרפ"ג – 1923 (שנת בניית הבית).

 

המון פינת האדריכל - בית המון:

סוף – סוף מגיעים לביתו של מייסד השכונה, מר יום טוב המון. הבית הזה, הוא מהמפוארים בשכונה גם היום. את הבית בנה האדריכל היווני אורתודוקסי: "ספירו חורי" – שמו חקוק באבן בחזית הבית. הבית שוכן על פסגת גבעה, ומשקיף על המרחב. בהיותו היזם, בחר לעצמו המון את החלקה הטובה ביותר להקים עליה את ביתו. 

עד שנת 2000 גרה בבית כלתו של יום טוב המון. לאחר מותה מכרו היורשים את הבית, לאחר תהליך ארוך של שיפוץ.

הבית והגינה סביבו משובבי נפש ביופיים.

 

תורה מציון - בניין הטלוויזיה הישראלית

כתב העת תורה מציון הוא ירחון תורני שיצא לאור בירושלים בין השנים ה'תרמ"ז-ה'תרס"ה (1887-1905). בית רשות השידור (המתה) הוא אחד הבתים המעניינים בשכונה. הבית נבנה בשנות ה-50 כחלק מפיתוח אזור התעשייה בסביבת רוממה. למעשה המבנה נועד להיות מפעל לליטוש יהלומים. לאחר מלחמת ששת הימים ננטשה תכנית זו, ולבסוף הפך הבית לבית רשות השידור הטלוויזיה הישראלית. 

 

 

לא נעים לראות רשות שידור סגורה:

ביום, בו ערכתי את ההכנה לכתבה, העזתי, והתחצפתי, ניסיתי להצלחתי, להיכנס למבנה. השומר במקום היה בחור נחמד וחביב, והרשה זאת. היה לי עצוב לראות את המראות. לראות, איך הכל הולך ונעלם: שולחן העריכה, שולחן ההגשה, האולפן ממנו הגיש אריה גולן את החדשות, ועוד שדרנים תכניות רדיו שונות.

לאחר, שסגרו את רשות השידור, העבירו את תאגיד השידור למודיעין. את המבנה הנוכחי יהרסו, ויבנו במקומו, מבנים רבי קומות – כך חולפת לה תהילת עולם.... יש יאמרו עצוב, יש יאמרו, כך דרכו של עולם. 

 

 

קיבוץ בית ישראל: 

בית ישראל, הוא קיבוץ עירוני, אחד מכמה (לצערי לא הרבה). עד לא מזמן היו בארץ ארבעה קיבוצים עירוניים: מגוון בשדרות, תמוז בבית שמש, ראשית בירושלים (בתחילה היה בשכונת הבוכרים). ראשית התפלגה לשניים: לבית ישראל, ולראשית. 

בית ישראל נמצא בגילה ואילו ראשית בקריית מנחם. 

ייחודו של בית ישראל, הוא בהיותו מעורב: דתיים וחילוניים. הקיבוץ יושב במקום שבעבר היה מרכז קליטה. 

הרעיון המוביל להקמת הקיבוץ היה שינוי מטרת העל של הקיבוצים מהתיישבות חקלאית להתערות עירונית בחברה הישראלית. במהלך השנים התאספה סביב הקיבוץ קהילה של משפחות ויחידים המונה כיום כ-200 חברים. הקיבוץ מפעיל את מכינת בית ישראל, מכינה קדם צבאית לדתיים וחילונים. חברי קהילת בית ישראל, הקיבוץ העירוני וחניכי המכינה פעילים חברתית בשכונה במגוון תחומים.

בין המייסדים, ניתן למנות את הושע פרידמן בן שלום מקיבוץ סעד. משפחת בין שלום פרידמן, היא משפחה מיוחדת. בניה נטועים בעשיה החברתית הישראלית, כל אחד בתחומו. הושע עצמו תפקד עד לא מזמן, כקצין מילואים ראשי. 

בשבועות האחרונים, התרחש דבר מרתק, בבית ישראל. הושע, ערך טיש חסידי, בדומה לטישים בחצרות חסידים.

היו שהרימו גבה, היו שעודדו. אני התבוננתי על התהליך מהצד, תהליך שנראה לי מרתק. מאמר, שכתב: הד"ר שלמה טיקוצינסקי אומר, כי אביו של הושע, הכניס אותו בסוד החסידות, זמן מה לפני מותו, והוריש לו את הכתר.

זה בהחלט מעניין, שקצין מילואים ראשי – הוא בעצם רבה, שעורך טישים.

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם