1/1

אדם וכלב מחפשים תשובה בירושלים

סיור בעקבות תמול שלשום של עגנון

ערב אלול מאופיינים בטיולי סליחות במקומות שונים בארץ אך, בעיקר בירושלים. על פי רוב, במסלולים די מוכרים ויפים: שכונות מסוימות (נחלאות,הבוכרים, מאה שערים ועוד), משכנות, הרובע והכותל.

 

הפעם, אני רוצה לצאת לטייל עמכם, בעקבות ספרו של עגנון: "תמול שלשום". לכאורה, המקומות הן אותן המקומות, אך ההתייחסות שונה.

בספרים רבים עגנון עוסק בירושלים, ובהיבטים שונים ומגוונים. ירושלים מוזכרת בכתביו כ2600 פעמים. מתוך המכלול הגדול הזה, בחרותי, לצאת בעקבות הרומן החשוב: "תמול שלשום".

תמול שלשום, מתאר את חיי החלוצים בימי העלייה השנייה, עוסק ישוב הישן בירושלים, בישוב החדש ובמתח שביניהם ובעוד התרחשויות. 

תיאוריו של עגנון די מרתקים, אם כי לעתים יש בהם משום האירוניה העגנונית. 

 

שנייה אחת, לפני שנצא לדרך: כמה מילים על אחת הדמויות המרתקות בסיפור: "הכלב בלק". 

הכלב בלק, הוא כלב משוטט, אשר נקרה לפני גיבור הספר, יצחק קומר. (אולי בן דמותו של עגנון),

מתוך רוח שטות כל שהיא, כותב יצחק על גב הכלב את צמד המילים: "כלב משוגע".

מכאן והלאה מתפתחת עלילת הספר בשני צירים מקבילים, ציר יצחק קומר, ועלילותיו, 

וציר הכלב בלק ומוצאותיו – בסופו של הספר מפגיש עגנון את שתי הדמויות הללו למפגש סופי - טרגי וכואב.

 

דברים כללים של עגנון על ירושלים:

"מהלכים להם חבריו של יצחק עם יצחק ומספרים בירושלים שלשעבר וירושלים שבימינו. יש מן הסיפורים שדומים עלינו לסיפורי אגדה, ובאמת הם מעשים שהיו שירושלים מלומדת בניסים...יש מן הסיפורים שאינם סיפורים אלא מתוך שנאמרו על ירושלים, לבו של אדם נמשך לשמוע"

 

 

אדם וכלב מבקשים תשובה בירושלים:

 

שכונת מזכרת משה:

מזכרת משה, (נוסדה בין השנים: 1882 – 1885).

היא אחת מחמש שכונות הנושאות את שמו של משה מונטפיורי. ארבעת השכונות האחרות הן: "אוהל משה" (הסמוכה), "ימין משה", "זיכרון משה" ו"קריית משה". מזכרת משה, נועדה לקהל האשכנזי.

 

השכונה נבנתה כחצר צרה וארוכה, המוקפת בתים הצמודים זה לזה וסוגרים עליה. התוכנית המקורית הייתה לטפח חצר זו לכדי גן ירק שופע ואף מזרקה קטנה. בפועל החצר נותרה ריקה ומוזנחת, ונוצלה לבורות מים רבים. בלב השכונה, בית כנסת ספרדי: "חסד ורחמים". 

 

תמול שלשום ע"מ 156 (בדילוגים קלים):

"עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודשים וחזרה ליפו. אמרה יפים הלילות בירושלים אבל הימים עייפים. החמה בוערת כאש והאשפה מעלה ריח ועצבות שרויה על העיר... ומים הם במשורה, ולכל מקום שאתה פינה שאתה פונה או אשפה ולכלוך, או זקן ופאות, וכשאתה פונה לאחד מהם הריהו בורח מפניך, כמפני שד. וכל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה או זיכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מלה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית". 

 

בית הספר אליאנס:

מגרש החנייה של שוק מחנה יהודה.

בית הספר אליאנס בירושלים הינו חלק מרשת בתי ספר בעלי רוח צרפתית בירושלים ובעוד מקומות בארץ ובעולם. אליאנס הינו ארגון צרפתי אשר שם לו למטרה לקדם את התרבות וההשכלה בקרב העם היהודי. אליאנס פעלה בעיקר במזרח התיכון, ובארצות ערב. שפת הלימוד בדרך כלל, הייתה צרפתית.

בשער בית הספר אליאנס, מקבל הכלב המשוטט את שמו: "בלק". שמו ניתן לו מתוך טעות בקריאה. עגנון, באירוניה מתאר את המפגש בין הכלב לבין מנהל בית הספר. 

עגנון, שם בפיו של הכלב את מילותיו והתייחסויותיו האירוניות. 

 

תמול שלשום ע"מ 290 – 292 (בדילוגים)

"נינער הכלב וצר, שמעו רגליו ונתבהלו. קפצו כולן כאחת והתחילו רצות,עד שלא היה בהן כוח לרוץ ועמדו אצל בית הספר של חברת כל ישראל חברים. הביט הכלב על שערי בית הספר וראה שתי ידיים משולבות זו בזו דרך אחווה ורעות. נכנסה בו קנאה ונתקנא בבריות בני אדם שאין ידיהם זזות זו מזו ונתאנח על עצמו שהוא נרדף מהם. ולא היה אותו שוטה יודע שלגבי שנאה ורדיפות הכול שווים, כבני אדם ככלבים. עם שהוא יושב על שערי בית הספר כשכש בזנבו ואמר, הרי כאן מלמדים כל מיני חכמה, אפשר ילמדוני מה טעם אני שנאוי ......לא צלצל הפעמון עד שיצא המנהל.

קפץ הכלב כנגדו ולקלק את מקלו והביט באותו אדון בעיניים של בקשה ..... וכל אותה שעה היה לוחש, בבקשה ממך אדון, ראה מה כתוב כאן. ראה המנהל אותיות עבריות, נטל זוג משקפיים וזיווגם לעיניו והתחיל קורא כדרכו משמאל לימין. זיווג את האותיות וצירפן וקרא בלק. חייך ואמר, אנשי ירושלים בקיאים בחומש ויודעים שהיה רשע אחד בלק וקוראים

לכלבים שלהם על שמו, החליקו לכלב על ראשו וצייץ לו בלק. שמע הכלב שקורא לו בלק והיה תמיה , אבל לא נעלב. אם כך אף אנו יכולים לקרותו בלק" 

 

בית החולים האנגליקני – היום בית ספר לילדי דיפלומטים:

רחוב הנביאים 78

בתי החולים בירושלים של סוף ימי התורכים, משמשים את המעצמות הנוצריות לנצר יהודים, ע"י מתן שירותי רפואה בחינם. בישוב היהודי בעיקר הישן, קמה צעקה, רבנים דרשו ופסקו שאין לקבל שירותי רפואה מהנוצרים. אלא שזה לא ממש עובד, אי איזו אימא תעמוד מנגד בנה החולה ולא תלך לרופא. לכן כנגד זאת, הוקמו על ידי יהודים דוגמת רוטשילד ומונטפיורי בתי חולים יהודיים (משגב לדך, שערי צדק, הדסה ועוד). בתחילה מוקמו בתי החולים בתוך החומות, אך לאט, לאט יצאו ונבנו מחדש, רובם ככולם ברחוב הנביאים, אשר לימים יישא את השם: "רחוב בתי החולים". 

 

תמול שלשום ע"מ 492  

"שאל יצחק את בעלת הבית, והיכן אותה קטנה שהייתה מסייעת אתכם באכסניא? אמרה ציפה ריבה , אותה קטנה מוטלת בבית החולים של המיסיון, והלוואי ותעמוד בריאה. ואם תעמוד בריאה, הלוואי שתעמוד ביהדותה. - - - אוי ריבונו של עולם, באים יהודים לירושלים עירך כדי לעבדך באמת ואתה שולח עליהם צרות וייסורים ותחלואים ומשומדים

מסיתים שמפתים לעבודה זרה וגו'" 

 

ספריית בני ברית (היום סניף של ישיבת עץ חיים)

רחוב בני ברית

ספריית בני ברית, אשר תעבור לימים לאוניברסיטה העברית, הייתה מקור החכמה והדעת של משכילי ירושלים בסוף המאה ה19, ותחילת המאה ה20. 

תחילתה של היוזמה על ידי יוסף חזנוביץ אשר הוציא קול קורא, לאיסוף כסף לבניית "בית נאמן" לספרי ישראל. מעניין שהשם: "בית נאמן" נקלט והיה השם של המקום שנים לא מעטות.

 

עוד לפני שנאסף מספיק כסף, נרכשה פיסת קרקע, סמוך לרחוב החבשים. אבן הפינה הונחה בשנת 1900, הבניה החלה והופסקה בגלל בעיות תקציב. הבניין עמד על מכונו ב1902 שנתיים מאוחר יותר, לא מעט בעזרת קרן מונטפיורי. 

המקום נקרא בעוד שני שמות: "מדרש אברבנאל" על שם ראש יוצאי הגולה מספרד: "דון יצחק אברבנאל" כפי שנאמר במגילת יסוד המקום.

עם הזמן נוסף השם: "גנזי יוסף" על שם ד"ר יוסף חזנוביץ, הוגה הרעיון, והדוחף המרכזי לאיסוף הכסף.

מלבד היות המקום ספריה, שימש המקום להתכנסויות, להרצאות ולדיונים, בעיקר של הישוב החדש, והמשכילים. 

עם הקמת האוניברסיטה בהר הצופים, עבר אוסף הספרים לשם. ושמו שונה: "לבית הספרים הלאומי האוניברסטי".

כאמור, היום המקום משמש ישיבה.

עגנון מספר לנו דרך עיניו של הכלב בלק, באירוניה על המקום, ועל אנשיו. 

 

תמול שלשום ע"מ 289  

" ברח ונמלט שלא מדעתו,לבית אחד מלא ספרים.ובכן הגיע אותו ביש גדא, לבית הספרים אוצר המדע.יושבים להם שם חכמים מחוכמים, כלילי הדעת מלומדים מפורסמים, מנסחי נוסחאות ומתקני מקראות, משערי השערות וכותבי הערות, וקולמוסים בידיהם וספרים לפניהם, וקונטרסים ופנקסים מעובים ועבים, רבים ופרים פרים ורבים. גמל כי יישא אותו ורבץ פעמיים, אן לא יבוא לעזרתו חמור חמורתיים. 

 

בית אליעזר בן יהודה:

רחוב החבשים (אתיופיה) 11:

מרחוב בני ברית נתעקל ימינה דרך רחוב חזנוביץ ונפנה לרחוב אתיופיה 11-13 שם התגורר בן יהודה עם משפחתו ושם חיבר את המילון העברי ואת העיתונים שערך והוציא לאור. הבית עומד מול הכנסייה האתיופית.

 

תמול שלשום ע"מ 331: 

"אותו היום הניח יצחק את מלאכתו ונטל לעצמו מועד כדי להראות לחבריו את ירושלים וקודם שהוליך יצחק את חברינו לפנים מן החומה ביקרו את .... רחובות הבוכרים ואת בתי מגוריהם של התימנים, את בצלאל ואת בן יהודה. 

והגברת חמדה בן יהודה נהגה בם טובת עין והראתה להם את השולחן שהכניסה לו לבן יהודה לבית האסורים, וכן הראתה להם את הארון הגדול, שכל הלשון העברית מכונסת בו, מבראשית ברא אלוהים עד המלים שיצרה היא דברים הרבה יש בירושלים, לא תמלא עין מראות". 

 

מאה שערים - הישיבה הגדולה

נסיים במאה שערים, כמו סופו של הספר עצמו. סמוך ל"הישיבה הגדולה". כאן נספר את סופו של יצחק קומר. כאן מתרחשת הפגישה השנייה של קומר עם הכלב בלק. 

מגיע הכלב המעונה מתוך רצון לחפש את האמת. באמצע דרשתו של רבי גרונם יקום פורקן, מסתתר הכלב תחת גלימתו של הרב. דרשתו של הרב היא סאטירה אירונית בנוסח עגנון על הדרשנות החרדית. 

טוען הדרשן שפני הדור כפני הכלב והוא מזכיר את בלק עצמו. 

באותה עת פורץ הכלב מגלימתו של הרב ומתעוררת מהומה. 

הקהל נס בבהלה ורק יצחק קומר עומד ומתבונן בשוויון נפש במתרחש, שהרי אינו פוחד מן הכתובת על עורו של הכלב, שהוא עצמו כתב אותה.

אלא שעגנון מכין לנו סוף אחר קטסטרופלי.

 

תמול שלשום ע"מ 605 (בדילוגים): 

"ניענע בלק ראשו כשהוא מהרהר בליבו, הולך הוא לו, ואני אני נשאר כאן בזוי ורמוס ומשוסה. נשתרבבה לשונו עד שעמדה להישמט וליפול. ביקש להחזיר אותה למקומה ולא היה יכול להחזירה. התחיל חלחול מתוק מחלחל בין שיניו... לא הספיק יצחק לילך עד שקפץ עליו הכלב ותקע בו שיניו ונשכו" (ע"מ 595).

"קשרו את יצחק בחבלים והכניסוהו לחדר מיוחד ונעלו אחריו את הדלת והגיפו את התריסים, והיו מביאים לו מים ומזון - ריסו (ארסו) של הכלב היה מחלחל והולך בכל אבריו... לבסוף נשתתקו שרירי גופו ושרירי פניו. לבסוף נשתתקו שרירי לשונו ושרירי עיניו. לבסוף פלט את נפשו הכואבת

והשיב רוחו לאלוקי הרוחות שאין לפניו לא צחוק ולא קלות ראש". יצחק נשאר קרוע כל חייו עד יום מותו, והוא מסיים את חייו כשהוא עקוד בחבלים עד מוות.

 

כך מסתיים הספר, באיזו אירוניה עצובה. אלא, שבאחת מטיוטות הספר, נמצא שיש המשך אופטימי. שפרה, אשתו של קומר ילדה בת, ואילו סוניה ילדה בן. השניים נפגשים בחלוצים בהקמת ישוב חדש. משום מה, בחר עגנון לא לסיים כך את הספר, אלא בטרגדיה, סיבותיו עימו.

השאירו פרטים
ו
נחזור אליכם