טיול בהר מירון

אל הג'רמק – הוא הר מירון

רוחות של סתיו מנשבות, הערבים טיפה יותר קרירים, הימים עדיין חמים. לכן, נציע טיול יומי לנופים קרירים ונעימים. נופים כאלה ניתן למצוא בפסגות הרים. אם כבר פסגה, אז שיהיה הכי פסגה שיש לנו.... פסגת הג'רמק – המירון. 

להוריד להר את הראש:

הר מירון נקרא בערבית הג'רמק, הוא אחד האזורים הגשומים בישראל. המירון, והוא ההר הגבוה ביותר במערבה של ארץ ישראל. בעבר, התנשאה פסגתו לגובה של 12048 מטרים מעל פני האדמה. 

במפות מעודכנות, נראה, שפסגת ההר אינה 1208 מטרים כי אם 1204. אם כן, לאן נעלמו 4 מטרים של הר? את זה, צריך לשאול את צה"ל, אשר רצה להקים בסיס צבאי, על פסגת ההר, ולכן קטם את ראשו מעט. 

המירון מהווה גבול תפוצה דרומי לצמחים שונים המייצגים את הצומח בהרי טורקיה והלבנון. כמו: רקפת יוונית, אדמונית החורש, ערער ארזי ועוד.

הר, הר, איך קוראים לך?

אז מהו שמו של ההר...?

תלוי את מי שואלים, ותלוי באיזו תקופה שואלים.

כנראה שחז"ל קראו לו הר זבד. 

הערבים קוראים לו הג'רמק, 

בראשית הציונות קראו לו הר עצמון, ומסעות הפלמ"ח היו להר עצמון.

לאחר הקמת המדינה, החליפו את שמו מעצמון למירון. בגלל מירון הקדומה. 

מעניין בהקשר זה, פגישותיי עם רחל סבוראי מרביבים בסוף ימיה. באחד המפגשים שלנו, ספרה לי, כי היא מכינה עבודה על העצמון. כשסיימה נתנה לי לקרוא עבודה מקיפה ומעניינת. היא טענה, שהשם עצמון שניתן בראשית הציונות הוא השם הנכון. כיום קוראים עצמון, להר הנמצא ליד יודפת בגליל התחתון. 

בספר יהושע (יהושע י"א ה') מתואר הקרב של יהושע עם מלכי הצפון ומוזכר שם מי מרום. 

" וַיִּוָּעֲדוּ, כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה; וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו, אֶל-מֵי מֵרוֹם, לְהִלָּחֵם, עִם-יִשְׂרָאֵל..... וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם, עַל-מֵי מֵרוֹם - פִּתְאֹם; וַיִּפְּלוּ, בָּהֶם". כנראה, בגלל תיאור קרב זה יש המזהים במירון את מקום קבורתו של יהושע בן נון. 

מכף רגל עד ראש, אני שמורת טבע:

המירון, הינו שמורה טבע, מהגדולות ומהוותיקות בארץ. גודלה כמאה אלף דונם, והיא הוכרזה כשמורת יער על ידי המנדט הבריטי ב1942. אלא, שלמרות שהבריטים קבעו אותו כשמורה, הרי שלאורך השנים, היו לא מעט מאבקים על שמירתה, בעיקר עם ישובים הנמצאים בתוך השמורה, כמו הכפר בית ג'ן, חורפיש וחמדת ימים. צה"ל הקים בנקודה הגבוה ביותר בהר בסיס צבאי (כך, שכאשר אתם מטיילים בפסגה, אתם לא באמת בפסגה, סתם שתדעו).

התיישבות בהר:

עם התמעטות ההתיישבות היהודית ביהודה, עבר מרכז הכובד לגליל. כנראה שבגליל נכתב המדרש החשוב: בראשית רבא. לאורך השנים הייתה במירון, ובסביבותיו התיישבות יהודית לא מועטה. שרידים ממנה ניתן למצוא גם היום: גוש חלב (כיום ג'יש), צפת, פקיעין, ועוד. 

בהר ובסביבותיו אתרים מקודשים ליהודים ולדרוזים. ליהודים מספר קברי תנאים כמו: 

רבי יוחנן הסנדלר מערת הלל ושמאי ומעל כולם קבר רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו. לדרוזים נזכיר את קבר נבי סבלאן.

​

לאחר ביקור אצל החברות הסלמנדרות נצא לדרך, נתחיל בטיפוס מעין חממה לשביל הפסגה. השביל, הוא בעצם שביל אותו פרצו הבריטים, זוכרים שהם הכריזו את המקום כשמורה???

שביל הפסגה – הר נריה:

מה שנקרא, שביל הפסגה, אינו באמת בפסגת ההר, כי שם יושב, הבסיס, ואינו הר מירון, כי אם הר נריה. ובכל אופן ברוכים הבאים לאחת התצפיות היפות בארץ – מים אל ים.... ממש כך. בדרך לפסגה, תפגשו בעצים שאתם לא כל כך מכירים מארץ ישראל, כמו ארזים. הללו אינם במקומם הטבעי, הללו נטעו על ידי הקק"ל, אי שם בשנות החמישים של המאה העשרים. 

ממרפסות התצפית ניתן לראות פנורמה רחבה ביותר: גבול הלבנון ולבנון (אזור בנת א-ג'ביל, עין אביל, בקעת רמייש – (בנתיב זה ברח מפקד צבא ההצלה קאוקג'י מתרשיחא ללבנון במלחמת העצמאות, במבצע חירם אוקטובר 48). ירון, מרון א-ראס. מערבה - מעלות תרשיחא, נהריה, ראש הנקרה, רכס הסולם, מצוקי הכזיב, הר סבלאן ובית התפילה הדרוזי (ח'לוה) שעליו. מתחתינו - קיבוץ סאסא ופסגות הר חירם והר אדיר, ערוצו של נחל דישון העילי והישובים דוב"ב, ברעם, יראון ואביבים. לדרום נגלים חלקו העילי של נחל כזיב, הכפר בית ג'ן ופסגת הר צפריר.

אם אתם כאן בין אוקטובר לנובמבר – שימו לב, מעבר לגדרות האבן, לפריחת החלמוניות. 

לאחר התצפית, נמשיך בדרכנו בתוך יער אלוני התולע ואלון מצוי. בצד השביל נמצאים שרידים של גת לדריכת ענבים ושרידי מצודה, ככל הנראה מימי הבית הראשון. השביל מגיע אל התצפית המזרחית ממש מתחת לשער הכניסה למחנה הצבא שבראש ההר. 

מכאן רואים היטב את הגליל העליון המזרחי, רכס מנרה, נחל דישון, רמת דלתון ואגם דלתון, רכס הרי צפת, נחל עמוד, הר החרמון והגולן. 

נמשיך בירידה בשביל מן התצפית אל חניון הפסגה. השביל יורד ואנו אתו. שימו לב, שכל הזמן אנו על שביל ישראל. אלא, שכעת נעזוב קצת את שביל ישראל, על מנת לחזור אליו אח"כ. פנינו מועדות, לשרידי התיישבות יהודית, של אמצע המאה ה19. חרבת ב"ק, של ישראל ב"ק, איש צפת. בערבית החורבה נקראת, חירבת הג'רמק. ישראל ב"ק התיישב כאן בעידוד השלטון המצרי, ששלט אז בארץ ישראל. אלא, שההתיישבות לא ארכה ימים רבים, וכמאמר המשפט: "המלך מת, יחי המלך החדש", כך גם כאן. משהודח השלטון המצרי, לא הייתה עוד תמיכה להתיישבות והמקום ניטש. חזרה לשביל... 

אנו על דרך עפר רחבה, על שביל ישראל, בדרכנו נפגוש, באנדרטה לזכרו של בעל עיטור הרמטכ"ל, סאלח טאפש, חייל דרוזי, שנפל בלבנון. העיטור הוענק לו לאחר מותו. 

בלדה לחובש:

נלך מערבה בשביל, שבשלב מסויים יהפוך לדרך עפר בסימון שבילים ירוק, אז נוכל לראות את האנדרטה לזכרו של סלאח טאפש, חייל דרוזי שנפל בקרב עם מחבלים בלבנון וזכה לעיטור הרמטכ"ל לאחר מותו. ביום 6.4.1992 באזור כפר חולה שבדרום לבנון, נקלעה שיירת מפקדים של צה"ל למארב . החובש סאלח, שהיה בכוח אבטחה סמוך הוזעק לסייע. הוא נכנס לתוך האש והחל לטפל בפצועים. הפצועים, בקשו ממנו לעזוב, כי המקום תחת אש, אך הוא המשיך. בקשר, עלה המח"ט, וביקש ממנו לצאת משם, והוא המשיך, עד שנפגע בעצמו. בהחלט אפשר לשיר עליו את בלדה לחובש. 

המח"ט ספד לו ואמר: "כאשר נדמו קולות הקרב, היית מוטל ליד הפצועים שטיפלת בהם, ואתה שכבת שם ללא רוח-חיים. באת להציל חיים ואת חייך נתת. כך למדתי על אצילות הנפש שלך. הרי צעקתי לך כל הזמן, 'חובש תיצמד ותיזהר, יורים' ואתה התעקשת לטפל בפצועים". 

השביל ממשיך, צפונה, מזרחה, ואנו אתו. השביל מתפצל ליד חורבת שמע. אנו נרד בדרך היורדת שמאלה לקרב רשב"י. אך תחילה על חורבת שמע. המקום מזוהה עם שמע היהודי מתקופת המשנה. כפר שמע, היה סוג של פרבר של הישוב מירון. ניתן לראות במקום שרידי בית כנסת שנהרס ברעידת אדמה, מקוואות, רובע אומנים, קברים ומאוזולאום. שזכה לכינוי כיסא אליהו. נקודת עניין נוספת היא כסא אליהו - עמוד סלע הבולט בשטח בין חרבת שמע ועין זבד.

ירידה לקבר רשב"י:
אנו בירידה האחרונה, המוליכה אותנו למתחם של קבר רשב"י. קבר רשב"י, האיש הסיפורים עליו, מסורות העלייה לרגל, ועוד ראויים לכתבה בפני עצמה, אלא, שכאן מסתיים הטיול שלנו.