
שיר הנשים המחכות
מה הקשר בין אי הסלעים (מונטנגרו) לשער הכנעני באשקלון?
ומה הקשר של שניהם למשורר הברזילאי דוריאוול קאימי - איש בהאייה?
ואיך כל זה קשור לשיר אהבה בדואי?

נראה שהקשר הוא - "שיר הנשים המחכות"
מה הקשר בין אי הסלעים (מונטנגרו) - לשער הכנעני באשקלון?
ומה הקשר של שניהם למשורר הברזילאי באהייני דוריאוול קאימי.
ואיך כל זה קשור לשיר אהבה בדואי?
נראה שהקשר הוא: "שיר הנשים המחכות".
פארסט - מונטנגרו

סמוך לעיירה (הקטנה והיפה) פארסט, אשר במונטנגרו אי קטן – "אי הסלעים".
זהו אי מלאכותי שנוצר בידי האדם.
אגדות מקומיות מספרות על דייגים שירדו לים, וראו את תמונתה של מרים צפה על פני המים.
אחד הדייגים אסף את התמונה לביתו.
אותו דייג היה נכה.
וראו זה פלא, התמונה של מרים הבריאה את הדייג הנכה.
הסיפור הגיע לכומר המקומי, והוא החליט לבנות כנסייה לכבודה של מרים, במקום.
אלא שבמקום לא הייתה קרקע לבנות עליה כנסיה.
לכן החלו תושבי המקום להניח אבנים במקום.
אבן ועוד אבן,
סלע ועוד סלע,
לאט – לאט, החל לצוץ מתוך הים אי.
אי של אבנים.
הדבר נהיה למנהג.
כל שנה ב22 ביולי, מגיעים אנשי המקום עם אבנים, אותם הם זורקים למים.
עם הזמן החלו למלא סירות ישנות באבנים ובסלעים, ולהטביע אותם במקום.
הדבר הזה, יצר אי.
על האי נבנתה כנסיה: "גברתנו של הסלעים".
כמו במקומות קדושים אחרים גם לכנסייה הזו סיפורים.
חלק לא מבוטל מהסיפורים המסופרים על המקום הזה, קשור ל"נשים המחכות" לגברים שיחזרו.
תופעת "הנשים המחכות" הוא עניין חוצה תרבויות ותקופות.
חוסר הידיעה ואי הוודאות לגבי השאלה: "האם ישוב לבבי- האם ישוב אלי"
(מנוס חאג'ידאקיס).

עבודת הרקמה של הנשים המחכות
כשתבקרו בקומה השנייה של הכנסייה תראו על הקיר תמונה
(יש יאמרו שטיח, ויש שיאמרו גובלן).
התמונה הזו, היא מעשה רוקם.
גודלה הוא 25 X 25 ס"מ (בערך).
בתמונה האם והילד עם מלאכים, ועם כתר מלכות.
לתמונה הזו סיפור: סיפורן של "הנשים המחכות".
במשך 25 שנה עמלה העלמה: יאצינְטָה קוֹניץ, בחכותה לאהובה אשר יחזור מים.
בעודה מחכה, היא החלה לרקום לו תמונה, יש יאמרו תמונת תפילה.
בתמונה האם והבן.
יאצינטה,
רקמה וייחלה,
רקמה והתפללה.
"האם ישוב לבבי
האם ישוב אלי
ואם ישוב לבבי
ואם ישוב מתי אלי"
(מנוס חאג'ידאקיס).
כשהחלה את עבודת הרקמה היה צבע שערה - זהוב
וכשסיימה את עבודתה היה צבע שערה - כסוף
להאדרת האם והבן רקמה: בחוטי זהב וכסף.
בצעירותה בחוטי זהב,
ובגבורותיה בחוטי כסף.
עם השנים כהו עיניה, וגברו געגועיה.
לאט, לאט, היא שזרה בעבודת הרקמה את שערה.
בצעירותה שער זהוב
בגבורתה שער כסוף.
כך במשך 25 שנים, היא הביעה את געגועיה דרך החוט והמחט.
השנים חלפו כוחה תש,
מאור עינייה כבה.
היא לא ראתה את עבודת הרקמה, אך הגעגוע אשר בלבה ומיומניות אצבעות ידייה היו לה עיניים, היא המשיכה לרקום.
עד שיום אחד מצאו אותה רכונה על עבודת הרקמה, כשעל המחט מושחלים קצובות שערה השזורות בתמונת התפילה.
המחט תקועה בבד,
הרקמה ללא רוח חיים.

התמונה באדיבות משה קלנמנרו
גן לאומי אשקלון

חפירות ארכיאולוגיות בגן לאומי אשקלון, חשפו שער מהתקופה הכנענית.
בצד השער נמצא מקדש.
במקדש פסל של עגל ברונזה מצופה כסף, זהו דמותו של האל בעל.
האל בעל, אל הסערות והגשמים.
המקדש נמצא בצד השער, בדרך המוליכה אל הים.
כשאני עומד במקום הזה, ומספר לקבוצה על השער, ועל המקדש,
דמיוני לוקח אותי לאותה חוויה כואבת של "הנשים המחכות".
הגברים יצאו אל הים,
הנשים מחכות,
הן דואגות,
הן חוששות,
הן נושאות תפילה,
ואולי נושאות עובר,
הן מקריבות מחנה לאל בעל.

על החוויה הזו נכתבו שירים רבים, כאן שם ובכל מקום.
לא מעט שירים עבריים נכתבו על אותה חוויה, חווית האישה (או הבת) המחכה לאבא, לאהוב שיחזור מים.
מרים אביגל כתבה בשירה: "בת הדייג" את חווייתה של הילדה המחכה לאביה וחוששת לחייו. הנה בית מהשיר היפה הזה:
"אלי נצור מצולות האינסוף,
ושמור נתיבות בימים,
כמוני עומדים ילדים על החוף
והמה בני דייגים".
כדי להבין עד כמה התופעה הזו, היא אוניברסלית,
אני מרחיק את העדות לתרבויות ים - ואדם אחרות אל ארצות רחוקות.
אל דוריאוול קאמי הברזילאי,
ואל מנוס חאג'ידאקיס היווני,
חאג'ידאקיס כתב השיר:
"הדרך לאי שם" ששרה חווה אלברשטיין.
הדרך לאי שם / מנוס חאג'ידאקיס
אהובי יצא לדרך הפונה לים
אהובי יצא לדרך הדרך לאי שם
האם ישוב לבבי האם ישוב אלי
ואם ישוב לבבי ואם ישוב מתי
אהובי נמצא בדרך הפונה לים
וקשה קשה הדרך, הדרך לאי שם
האם ישוב לבבי האם ישוב אלי
ואם ישוב לבבי ואם ישוב מתי
מכתביו טבולים בדמע חתומים בדם
ולבי חושש לו שמא לא ישוב משם
האם ישוב לבבי האם ישוב אלי
ואם ישוב לבבי ואם ישוב מתי
אהובי חזר בדרך הפונה לים
אהובי חזר בדרך הדרך מאי שם
הוא לא חייך ובשתיקה ייבש את דמעותיי
ורק אמר לי בלחישה הנה חזרתי חי.
חאג'ידאקיס בחר לסיים את השיר בשובו של האוהב בעודו בחיים.
עייף הוא חזר מהדרכים או מהימים
הוא לא חייך – הוא שתק.
בשתיקה זו הוא ייבש את הדמעות שלה,
ולחש לה: "הנה חזרתי חי", או אולי "הנה חזרתי די".
בהמשך נראה שלא תמיד זה נגמר בחזרתו של האהוב.
.jpeg)
דוריאוול קאימי, המשורר, הדייג והזמר הברזילאי באהייני,
הרבה לכתוב לתאר את חוויוהן של "הנשים המחכות"
ב-1974 יצא התקליט (והמופע) "הים" משיריו של קאמי
בהשתתפות מתי כספי, מיכל טל, צילה דגן ועוד.
להלן אחד השירים מתוך: "הים".
הים / דוריאוול קאמי
עברית יעקב שבתאי
הים,
כשהוא בא אל החוף
הוא יפה - מה יפה.
הים,
הדייג היוצא לא ידע אם ישוב,
אם ישוב לביתו עוד.
מה רבים שאיבדו בעלים ובנים בין גליו של הים.
הים,
כשהוא בא אל החוף
הוא יפה - מה יפה.
פדרו הפליג לו יום יום
בין ערביים לדוג כל הלילה
ושב בסירה עם זריחת החמה לחוף.
מה אהבו שם את פדרו הגבר,
אך איש לא אהב כמו רוזינה דה שיק
היא יפה ותמירה
היא יפה,
היא יפה,
מכל הבנות בכפר.
פדרו הפליג כמו תמיד,
בין ערביים לדוג כל הלילה,
אך לא.
הוא לא שב עם זריחת החמה לחוף.
את גופתו בלי סירה ובלי בגד
מצאו על החוף,
שם הייתה עם מוטלת.
בזמר עצוב מתמשך אז ליווהו הוא לכפר.
רוזינה דה שיקה יופייה מי יזכור עוד
עכשיו נטרפה דעתה מיגון וכאב.
עכשיו היא בחוף מול הים,
ורואה איך רצים הגלים
איך באים ושבים הם,
ואז היא לוחשת:
הוא מת - הוא מת
הו – הים,
כשהוא בא אל החוף
הוא יפה - מה יפה.
אם זה כל כך מסוכן, למה הם עושים את זה?
למה הם יוצאים אל הים פעם אחר פעם?
האם זה רק עניין של פרנסה (הדייג)?
כנראה שלא.
כנראה שהמשיכה לים או למדבר, למרחבים הבלתי נגמרים,
היא משיכה של הנשמה, היא עמוקה ואולי אף לא נשלטת.
כשצריך להחליט מה או מי יותר חשוב/ה הים או האישה,
לא פעם הגעגוע לים או למדבר גובר,
ואז עם שחר הוא חומק לים.
דוריאוול קאימי ניסח זאת כך:
לדייג שתי אהובות
הו לדייג שתי אהובות
אחת בחוף היא,
אחת בים.
זו שבחוף תישאר,
בודדה על החוף,
כשאנחנו יוצאים אל הים.
זו שבחוף גם בוכה או כובשת בכיה
כשאנחנו יוצאים אל הים.
זו שבים, היא הים - היא הים
שנושא את כולנו לשוט בין גליו.
כל כך פשוט, וכל כך כואב.
יש לו שתי אהובות,
אחת בחוף זו האישה המחכה,
ואחת בים – שהיא הים עצמו.
איך מתמודדים עם זה?
איך עוצרים את הכמיהה הזו, לצאת אל הים?
והנה דן אלמגור שלנו עם שירו: "מגדלור"
"הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור,
אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור.
היא חיכתה לו בשפתיים מלוחות,
הוא חבק אותה אליו דומם,
הוא הבטיח: "אשאר עמך, אחות!"
אך עם שחר שוב חמק לים"
האור שמכוון אותו בלילות החשוכים,
זה לא אור המגדלור,
זה אור האהבה.
אור האישה המחכה.
זה האור שמאיר לו מתוך השחור.
והיא אכן חיכתה לו בשפתיים מלוחות.
הוא מחבק אותה ומבטיח הבטחה שלא יעמוד בה: "אשאר עמך אחות".
הבטיח ולא קיים, כי "עם שחר שוב חמק לים".
היא בכאבה לא ידעה מה לעשות, לכן:
"פעם היא לפתה אותו חזק חזק,
"השאר, כי לא אוכל יותר!"
הוא נשק לשתי עיניה, ושתק;
אך עם שחר שוב נראה חותר".
הייאוש, החשש, הפחד גרמו לסוף קשה.
הפעם כשחזר, לא היה עוד אור.
"אך עם לילה,
בשובו מים ושחור,
לא האיר לו עוד האור, כמגדלור".
ובבוקר, לאחר לילה בו חתר אל החוף,
ולא היה אור שיחכה לו, מצאו אותה:
"הם מצאו אותה בחוף,
בין הצדפים,
וליבה כגוש פחם שחור".

ואיך כל זה קשור ל"שיר אהבה בדואי"
לא מזמן קראתי את מאמרו של חוקר הזמר העברי: "עופר גביש"
על השיר: "שיר אהבה בדואי".
עופר סיפר על נסיבות כתיבתו של השיר ע"י השחקן, איציק ויינגנטיין בין היתר הוא התייחס לשורה: "ברוך שובך בוגד, אחוז היטב במוט האוהל".
האישה בשיר הבדואי, מכנה את הגבר "בוגד".
ובכן עם מי הוא בגד בה?
הוא בגד בה עם המדבר, עם המרחבים.
הכמיהה הזו אל מרחבי המדבר, דומה לכמיהה אל מרחבי הים.
בשניהם יש את האין סוף.... מאופק – ועד אופק.
בשניהם, כוח המשיכה של המרחב מושך ולא מרפה.
נראה,
כי האישה בשיר של ויינגנטיין, מעיזה וקוראת לדבר בשמו: "בוגד".
המרחבים אינם מרפים, אך אתה צריך להחליט, אתה כאן או שם?

המרחבים אינם מרפים, וקוראים לך אליהם:
יורם טהר לב, בשירו: "ים בלילה – ים ביום"
אומר שלא יעזור דבר, כי "מי שבליבו הים לא ינוח לעולם"
הנה בית מתוך השיר המבהיר למי הוא שומר אמונים.
"את הים אני יודע,
והים הוא ידידי....
אמונים רק לו נשבעתי לעולם.....
מי שבליבו הים
לא ינוח לעולם"
אסכם את מחשבותיי,
אני מוצא את עצמי תוהה במקומות בהם הוקמו מקדשים,
ל"נשים המחכות"
אך גם יודע, ש"מי שבליבו הים לא ינוח לעולם".
איך אני יודע,
אני מכיר את זה מעצמי.
בימי עלומיי בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ביחד עם חבר,
היינו בורחים למדבר יהודה, למסעות, לנדודים, לחיפושים.
מדריך הפנימיה היה מזמין את ההורים.
בבירור אצל המנהל היו שואלים אותי היכן היית?
הייתי עונה עין גדי.
אבא שלי בתמיהה ובכאב, היה אומר: "עוד פעם עין גדי, הרי כבר היית שם".
ואני שתקתי, מה אגיד לו שטיפסתי את מעלה צוריה ירדתי את מעלה הציץ.
או שעליתי את מעלה בני המושבים וירדתי את מעלה האיסיים.
מה אגיד לו שלמרחבים אין קץ, שאני שבוי שלהם....
עד שלמדריך הפנימייה נמאס. הוא ריחם על אבא שלי, והפסיק להזמין אותו.
הוא הבין, שזה לא יעזור, בפעם הבאה אברח שוב אל המרחבים ואל המדבר.
אגב, השורה: "שיר הנשים המחכות", לקוח משירו של יאיר לפיד:
"שיר אהובת הספן".
שאף הוא עוסק באותו נושא, כי הוא לא ידע איך היא "קינאה בספינות".
