top of page
  • תמונת הסופר/תtwitosite

שאלת זיהוים של ארבעת המינים

עודכן: 15 ביולי 2023

אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות, היא מצוות ארבעת המינים...

כמובן מאליו, אנו מקבלים את הפרשנות לפסוק:

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כ"ג-מ')

כארבעת המינים אותם אנו נוטלים היום: לולב, אתרוג, ערבה והדס. 

ארבעת המינים


מסקרנת אותי שאלת הזיהוי והפרשנות לפסוק הזה: 

לפי מה הוחלט שכפות תמרים זה לולב, ושענף עץ עבות הוא ההדס, וכן הלאה לגבי שאר המינים. השאלה התחדדה לי יותר, כשהבנתי שהאתרוג – אותו הדר מפורסם אשר גרם לנו לקרוא לכל המשפחה על שמו "הדריים" (למעשה, אין משפחה בוטנית בשם זה. המשפחה של האתרוג, הלימון, התפוז ושאר הפרות, היא פגמיים ולא הדריים), הוא בכלל מהגר, הוא ושאר בני משפחתו.

פיגם מצוי


___________________________________________________



אם הדברים מסקרנים אתכם (כפי שסקרנו אותי), אני מזמין אתכם לצאת איתי למסע חיפוש וגילוי בין הכתובים בעקבות ארבעת המינים.


מסתבר ששאלה זו העסיקה גם את בעלי המדרש, אשר שמו בפיו של שלמה המלך את שאלת זיהויים של ארבעת המינים.

ובכך דרשו את הפסוק ממשלי:

"שלושה המה נפלאו ממני - וארבעה לא ידעתים" (משלי ל' – י"ח). ויקרא רבה ל' - ט"ו. וכך נאמר במדרש:

"וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, יָשַׁב לוֹ תָּמֵהַּ עַל אַרְבָּעָה מִינִין הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:

שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: שְׁלשָׁה הֵמָּה - פֶּסַח - מַצָּה - וּמָרוֹר  וְאַרְבָּעָה לֹא ידיעתם: אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם".

(משלי ל' - י"ח) * פרי עץ הדר מִי יֹאמַר שֶׁהוּא אֶתְרוֹג? כָּל הָאִילָנוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת הָדָר. * כפות תמרים התּוֹרָה אָמְרָה טֹל שְׁתֵּי כַפּוֹת תְּמָרִים לְהַלֵּל בָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לוּלָב, לִבָּהּ שֶׁל תְּמָרָה.  * ענף עץ עבות מִי יֹאמַר שֶׁהוּא הֲדַס, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (נחמיה ח', ט"ו): צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ

עֲלֵי זַיִת.  * ערבי נחל כָּל הָאִילָנוֹת גְּדֵלִין בַּמַּיִם.


_______________________________________________________________________________________


נתחיל מהסוף להתחלה

פרק ראשון: ערבי נחל – ערבים:


שאלת זיהוי הערבה מתבהרת במסכת סוכה (ל"ד - א').

הקושי בזיהוי הערבה נובע מכך, שיש צמח דומה לערבה - הצפצפה

שתיהן גדלות באותו בית גידול,

שתיהן מאותה משפחה - הערבתיים.

הקושי גדול במיוחד לנוכח דברי הגמרא האומרת, שמיום שחרב בית המקדש, נתבלבלו השמות והזיהויים (על כך בהמשך) כדי למנוע בלבול, המשנה מכריזה: 

משנה סוכה פ"ג - מ"ד:

ערבה גזולה ויבשה - פסולה. 

של אשרה, ושל עיר הנידחת - פסולה.

נקטם ראשה נפרצו עליה 

והצפצפה - פסולה. 

כמושה שנשרו מקצת עליה ושל בעל - כשרה.


משנה זו, מבררת באילו תנאים הערבה כשרה ובאילו תנאים היא פסולה. 

בין הדברים הנאמרים על ידי המשנה, היא מונה גם את עץ הצפצפה. 

הדמיון בין שני העצים, אילץ לאמירה מפורשת. 


תוספתא סוכה ב' - ט'

איזהו צפצף: העשוי כמין מסור. 

איזו היא ערבה כשרה: קנה שלה אדום ועלה ארוך. 

איזו היא ערבה פסולה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול.


נבהיר, להבדיל מהמשנה אשר הסתפקה באמירה, שצפצפה פסולה, באה התוספתא, ומבהירה לאילו שאינם מצויים בעולם הבוטני, את ההבדל בין שני הצמחים הדומים הללו (בהמשך, נבהיר את ההבדלים הללו). 

בדרך התוספתא הולכת הגמרא המביאה את דברי התוספתא.  


סוכה ל"ד – א'

תנו רבנן: איזהו ערבה ואיזהו צפצפה?

ערבה: קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק.  

צפצפה: קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל.


גם הירושלמי הולך בדרך ההבהרה המורפולוגית בין שני העצים הללו. ירושלמי סוכה פ"יג – ה"ב אם כן למה נאמר וערבי נחל פרט לצפצפה. איזו היא של צפצפה העשויה כמין מגל - פסולה כמין מסר - כשרה. איזו היא ערבה פסולה עלה עגול וקנה לבן. איזו היא ערבה כשירה עלה ארוך וקנה אדום. מגל, מסור וקנה: בדיון התלמודי משתמשים בדימוים מעולם העבודה על מנת להבהיר את ההבדלים בין הערבה לצפצפה: מגל - מסור - קנה.  "מגל- ומסור" ובכן מגל ומסור, הם אותם כלי עבודה עתיקים, הקיימים ועד היום, בלי הרבה שינויים לכן, יהיה קל לעקוב אחר עולם הדימויים של חכמים, לשניהם שיניים.  במסור השיניים גסות ובעלות זווית ישרה כלפי מעלה. במגל השיניים קטנות ופונות בנטייה כלפי הנציב.

קנה אדום או לבן: פרמטר נוסף בהבחנה בין ערבה לצפצפה הוא צבע הגבעול

שחכמים קוראים לו קנה.  אם הוא אדום אז זו ערבה כשרה, ואם הוא לבן, זה של צפצפה -פסול. 

בחזרה לימי התיכון מי שזוכר בבחינת הבגרות בהגדרת צמחים (למי שלמד ביולוגיה) או למי שעדיין מתעסק בהגדרות צמחים (ולא משתמש במדריכים הצבעוניים כדי להכיר צמח), בוודאי מכיר את הביטויים: "שפת עלה משוננת" או "שפת עלה תמימה".

ובכן על זה נסוב הדיון בין חכמים על מנת להבחין בין הצפצפה לבין הערבה. היות ושני הצמחים מאוד דומים, וההבחנה ביניהם קשה, מצאו חכמים שהדרך להבחין ביניהם היא על ידי הבחנה בצורת שפת העלה. קטיעת המסורת:  למה נוצר הבלבול בין הצמחים?

כך אומרת הגמרא בעניין בלבול וקטיעת מסורות. סוכות ל"ד - א' אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמיינו מכי חרב בית המקדש:  חלפתא ערבתא - ערבתא חלפתא - למאי נפקא מינה - ללולב. שיפורא חצוצרתא - חצוצרתא שיפורא. למאי נפקא מינה - לשופר של ראש השנה.  פתורתא פתורא - פתורא פתורתא - למאי נפקא מינה - למיקח וממכר. על כך שואלת הגמרא למאי נפקא מינה – מה המשמעות של חילופין אלו?


תרגום חופשי: רב חסדא אומר ששלוש מילים (שלושה זיהויים, או שלוש הגדרות) השתנו והתחלפו מאז שחרב בית המקדש.  ערבה התחלפה – בצפצפה.   שופר התחלף – בחצוצרה.   פתורתא (שולחן קטן) התחלף בפתורא (שולחן רגיל). 


למה חשוב לעסוק בכך. עונה הגמרא, לענייני הלכה, ומבהירה לגבי כל עניין בנפרד.  אותנו מעניינת הערבה, לכן לא נעסוק בשאר העניינים.

כלומר, אם אתה הולך לשוק ומוכרים ערבה, וקוראים לה ערבה - אל תקנה, כי הערבה נקראת היום צפצפה. 

למה הדבר דומה? בימנו יש לא מעט מושגים שהתבלבלו, למשל מה שאנו קוראים:

חוגלה, זה בעצם קורא.  ומה שאנו קוראים חבצלת זה בעצם הוא שושן.

וכן הלאה, ישנם עוד מושגים שהשם שלהם התחלף במרוצתך הדורות. ומה הדבר מבטא בעצם? הדבר מבטא בעצם את שושלת ההעברה והמסירה מדור לדור. ומה קורה כשיש נתק בהעברה. מתי יש נתק בהעברה, כשיש קטסטרופה מדינית, חברתית או תרבותית. ואכן, כך אומר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש.

הקטסטרופה היהודית, של החורבן, גרמה לנתק, ומכך לבלבול.  לכן, נדרשת הגמרא לדייק אותנו דרך המורפולוגיה של הצמח, ולאו דווקא דרך השם של הצמח. ביודעה, שהשמות התבלבלו ואנשים עשויים לברך על דבר שאינו נכון.  עד כמה הדבר נכון?

יעיד הסיפור הבא: פרופ' זוהר עמר מספר משמו של מורהו פרופ' יהודה פליקס על קיבוץ דתי בעמק בית שאן, שהיינו מברכם על צפצפת הפרת בטעות במקום על ערבה. עד שבאו ותיקנו להם את הטעות.  אם כן, הצמח עליו אנו אמורים לברך בסוכות, הוא משאנו קוראים היום ערבה

(חזרנו לשם המקורי).  ערבה ערבה אין קץ בארץ גדלים חמישה מיני ערבות.  ארבע מהן גדלות בר, ואחת תרבותית, ואלו הן:  * ערבה לבנה,  * ערבה מדומה,  * ערבה מחודדת,  * ערבת שלושת האבקנים,  * וערבת בבל.  האחרונה נקראת גם ערבה בוכייה בגלל צורת ענפיה היורדים כלפי מטה, ויוצרים תחושה של השפלת הראש מתוך עצבות.

אין לכך קשר לכינורות שתלו גולי בבל על ענפי הערבה.  כי זו מקורה בכלל בסין ולא בבבל. לארץ הובאה כצמח נוי תרבותי. ואכן המראה העצוב שלה, העניק לו את השם: "ערבת בבל" (זה כשלעצמו, דוגמה לבלבול שנוצר בשמות וזיהויים).  נקודה נוספת בדבר הקושי בזיהוי הערבה. הערבה היא צמח המתרבה על ידי האבקה, ולכן נוצרים לא מעט מיני כלאים המקשים על המגדירים להגדיר.  לכן, יש חשיבות בהגדרה המורפולוגית "עלה מחודד, שפה משוננת, קנה אדום" .


צפצפת הפרת


עוד כמה דברים על הערבה בתרבות היהודית ובתרבות בכלל: הערבה הוא אותו צמח עליו תלו גולי בבל את כינורותיהם בהיותם בגלות, ובסרבם לשיר את שיר ה' על אדמת נכר. "על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו" (תהלים קל"ז – כ').  הרצון העז שלנו, למצוא הקשרים והסברים, גרמו לנו להתעלם מכך, שערבה בוכייה מקורה בסין, ואין לה קשר לאסון הלאומי שלנו.  כדי להתאים אותה לעניינו, קראנו לה ערבת בבל, ובכך התאמנו אותה לסיפור הלאומי שלנו, ובכך יצרנו בלבול בזיהוי. 

ערבה בוכייה - ערבת בבל (מקורה בסין)


הערבה במקדש:

בנוסף למצוות נטילת ערבות כחלק מארבעת המינים ישנה מצווה שמקורה בהלכה למשה מסיני, להביא לבית המקדש ענפים ארוכים של ערבות, ולזקוף אותם בצדי המזבח כשראשיהם כפופים על גבי המזבח.

בעת הבאת הערבות היו הכוהנים תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה.

וכך נהגו בכל ימי חג הסוכות, חוץ משבת שבה לא היו זוקפים את הערבות. אמנם אם חל יום הושענא רבה בשבת, היו מקיימים בו את מצוות הערבה, לפי שבו עיקר מצוות הערבה.

וכדי שלא לחלל שבת, היו קוטפים את הערבות בערב שבת, ומשרים אותן בתוך גיגיות של זהב מלאות מים כדי שלא יכמשו, ולמחר היו זוקפים אותן בצדי המזבח.

הנביאים המשיכו עניין זה לכלל ערי ישראל. הם גם הנהיגו את מנהג חבוט הערבה. מנהג חבוט הערבה היה דבר חשוב ביותר. אלא, שנוצרה בעיה, כשיום חבוט הערבה חל בשבת.

לכן, כשתקנו את הלוח, תקנו כך שלעולם לא יחול הושענא רבה ביום שבת, מכאן לא אד"ו ראש, ולא בד"ו פסח.

95 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


דָּבָר אחד (או שניים) על העצים והאבנים

bottom of page