052-3927060

  • Facebook
  • YouTube

052-3927060

  • Facebook
  • YouTube
Search

שאלת זיהוים של ארבעת המינים

Updated: Jul 13

אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות, היא מצוות ארבעת המינים... איך שהוא אנו מקבלים כמובן מאליו את זיהוים של הארבע:  הלולב, האתרוג, הערבה וההדס.  תמיד סקרנה אותי שאלת הזיהוי:  מי החליט ומתי שכפות תמרים זה הלולב?  האם בבית ראשון, אכן החזיקו עלה של עץ תמר ובירכו עליו?  השאלה התחדדה לי יותר, כשהבנתי שהאתרוג – אותו הדר מפורסם אשר גרם לנו לקרוא לכל המשפחה על שמו "הדריים" – בעוד שמה הוא "פגמיים", הוא בכלל מהגר, הוא ושאר בני משפחתו. לפיכך, יצאתי למסע בספרים, ובכתובים בעקבות ארבעת המינים.  וזה מה שהעליתי. מסתבר ששאלה סקרנית זו העסיקה גם את דרשני מדרש רבה, אשר שמו בפיו של שלמה המלך את שאלת זיהויים של ארבעת המינים, ובכך דרשו את הפסוק ממשלי: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (משלי ל' – י"ח). ויקרא רבה ל' - ט"ו.  וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, יָשַׁב לוֹ תָּמֵהַּ עַל אַרְבָּעָה מִינִין הַלָּלוּ,  שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל' - י"ח) שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: שְׁלשָׁה הֵמָּה - פֶּסַח - מַצָּה - וּמָרוֹר   וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: אֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם. פרי עץ הדר מִי יֹאמַר שֶׁהוּא אֶתְרוֹג? כָּל הָאִילָנוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת הָדָר. כפות תמרים התּוֹרָה אָמְרָה טֹל שְׁתֵּי כַפּוֹת תְּמָרִים לְהַלֵּל בָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לוּלָב, לִבָּהּ שֶׁל תְּמָרָה.  ענף עץ עבות מִי יֹאמַר שֶׁהוּא הֲדַס, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (נחמיה ח', ט"ו): צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת.  ערבי נחל כָּל הָאִילָנוֹת גְּדֵלִין בַּמַּיִם.


נתחיל מהסוף להתחלה

ערבי נחל – ערבים:

שאלת זיהוי הערבה מתבהרת במסכת סוכה (ל"ד - א'), הקושי בזיהוי הערבה נובע מכך, שיש צמח דומה לערבה - הצפצפה. 

שתיהן גדלות באותו בית גידול, ושתיהן מאותה משפחה - הערבתיים. הקושי גדול במיוחד לנוכח דברי הגמרא האומרת, שמיום שחרב בית המקדש, נתבלבלו השמות והזיהויים (על כך בהמשך) כדי למנוע בלבול, המשנה מכריזה: 

סוכה פ"ג - מ"ד

ערבה גזולה ויבשה - פסולה. 

של אשרה, ושל עיר הנידחת - פסולה.

נקטם ראשה נפרצו עליה 

והצפצפה - פסולה. 

כמושה שנשרו מקצת עליה ושל בעל - כשרה.

משנה זו, מבררת באילו תנאים הערבה כשרה ובאילו תנאים היא פסולה. 

בין הדברים הנאמרים על ידי המשנה, היא מונה גם את עץ הצפצפה. 

הדמיון בין שני העצים, אילץ לאמירה מפורשת. 

תוספתא סוכה ב' - ט'

איזהו צפצף העשוי כמין מסר. 

איזו היא ערבה כשרה: קנה שלה אדום ועלה ארוך. 

איזו היא ערבה פסולה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול.

נבהיר, להבדיל מהמשנה אשר הסתפקה באמירה, שצפצפה פסולה, באה התוספתא, ומבהירה לאילו שאינם מצויים בעולם הבוטני, את ההבדל בין שני הצמחים הדומים הללו (בהמשך, נבהיר את ההבדלים הללו). 

בדרך התוספתא הולכת הגמרא המביאה את דברי התוספתא.  


סוכה ל"ד – א'


תנו רבנן: איזהו ערבה ואיזהו צפצפה?


ערבה: קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק.  

צפצפה: קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל.


גם הירושלמי הולך בדרך ההבהרה המורפולוגית בין שני העצים הללו. ירושלמי סוכה פ"יג – ה"ב אם כן למה נאמר וערבי נחל פרט לצפצפה. איזו היא של צפצפה העשויה כמין מגל - פסולה כמין מסר - כשרה. איזו היא ערבה פסולה עלה עגול וקנה לבן. איזו היא ערבה כשירה עלה ארוך וקנה אדום. מגל, מסור וקנה: בדיון התלמודי משתמשים בדימוים מעולם העבודה על מנת להבהיר את ההבדלים בין הערבה לצפצפה: מגל - מסור - קנה.  "מגל- ומסור" ובכן מגל ומסור, הם אותם כלי עבודה עתיקים, הקיימים ועד היום, בלי הרבה שינויים לכן, יהיה קל לעקוב אחר עולם הדימויים של חכמים.  לשניהם שיניים.  במסור השיניים גסות ובעלות זווית ישרה כלפי מעלה. במגל השיניים קטנות ופונות בנטייה כלפי הנציב.

קנה אדום או לבן:פרמטר נוסף בהבחנה בין ערבה לצפצפה הוא צבע הגבעול – שחכמים קוראים לו קנה.  אם הוא אדום אז זו ערבה כשרה, ואם הוא לבן, זה של צפצפה וממילא פסול.  בחזרה לימי התיכון מי שזוכר בבחינת הבגרות בהגדרת צמחים (למי שלמד ביולוגיה) או למי שעדיין מתעסק בהגדרות צמחים (ולא משתמש במדריכים הצבעוניים כדי להכיר צמח), בוודאי מכיר את הביטויים: "שפת עלה משוננת" או "שפת עלה תמימה". ובכן על זה נסוב הדיון בין חכמים על מנת להבחין בין הצפצפה לבין הערבה. היות ושני הצמחים מאוד דומים, וההבחנה ביניהם קשה, מצאו חכמים שהדרך להבחין ביניהם היא על ידי הבחנה בצורת שפת העלה. קטיעת המסורת:  למה נוצר הבלבול בין הצמחים? כך אומרת הגמרא בעניין בלבול וקטיעת מסורות. תרגום חופשי: רב חסדא אומר ששלוש מילים השתנו והתחלפו מאז שחרב בית המקדש.  ערבה התחלפה – בצפצפה.   שופר התחלף – בחצוצרה.   פתורתא (שולחן קטן) התחלף בפתורא (שולחן רגיל).  סוכות ל"ד - א' אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמיינו מכי חרב בית המקדש:  חלפתא ערבתא - ערבתא חלפתא - למאי נפקא מינה - ללולב. שיפורא חצוצרתא - חצוצרתא שיפורא. למאי נפקא מינה - לשופר של ראש השנה.  פתורתא פתורא - פתורא פתורתא - למאי נפקא מינה - למיקח וממכר. על כך שואלת הגמרא למאי נפקא מינה – מה המשמעות של חילופין אלו? כלומר, למה חשוב לעסוק בכך. עונה הגמרא, לענייני הלכה, ומבהירה לגבי כל עניין בנפרד.  אותנו מעניינת הערבה, לכן לא נעסוק בשאר העניינים. כלומר, אם אתה הולך לשוק ומוכרים ערבה, וקוראים לה ערבה - אל תקנה, כי הערבה נקראת היום צפצפה.  למה הדבר דומה? בימנו יש לא מעט מושגים שהתבלבלו, למשל מה שאנו קוראים: חוגלה, זה בעצם קורא.  ומה שאנו קוראים חבצלת זה בעצם הוא שושן. וכן הלאה, ישנם עוד מושגים שהשם שלהם התחלף במרוצתך הדורות. ומה הדבר מבטא בעצם? הדבר מבטא בעצם את שושלת ההעברה והמסירה מדור לדור. ומה קורה כשיש נתק בהעברה. מתי יש נתק בהעברה, כשיש קטסטרופה מדינית, חברתית או תרבותית. ואכן, כך אומר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש. הקטסטרופה היהודית, של החורבן, גרמה לנתק, ומכך לבלבול.  לכן, נדרשת הגמרא לדייק אותנו דרך המורפולוגיה של הצמח, ולאוו דווקא דרך השם של הצמח. ביודעה, שהשמות התבלבלו ואנשים עשויים לברך על דבר שאינו נכון.  עד כמה הדבר נכון? יעיד הסיפור הבא: פרופ' זוהר עמר מספר משמו של מורהו פרופ' יהודה פליקס על קיבוץ דתי בעמק בית שאן, שהיינו מברכם על צפצפת הפרת בטעות במקום על ערבה. עד שבאו ותיקנו להם את הטעות.  אם כן, הצמח עליו אנו אמורים לברך בסוכות, הוא משאנו קוראים היום ערבה (חזרנו לשם המקורי).  ערבה ערבה אין קץ בארץ גדלים חמישה מיני ערבות.  ארבע מהן גדלות בר, ואחת תרבותית, ואלו הן:  ערבה לבנה,  ערבה מדומה,  ערבה מחודדת,  ערבת שלושת האבקנים,  וערבת בבל.  האחרונה נקראת גם ערבה בוכייה בגלל צורת ענפיה היורדים כלפי מטה, ויוצרים תחושה של השפלת הראש מתוך עצבות, ואין לכך קשר לכינורות שתלו גולי בבל על ענפי הערבה.  כי זו מקורה בכלל בסין ולא בבבל. לארץ הובאה כצמח נוי תרבותי. ואכן המראה העצוב שלה, העניק לו את השם: "ערבת בבל" (זה כשלעצמו, דוגמא בלבול שנוצר בשמות וזיהויים).  נקודה נוספת בדבר הקושי בזיהוי הערבה. הערבה היא צמח המתרבה על ידי האבקה, ולכן נוצרים לא מעט מיני כלאים המקשים על המגדירים להגדיר.  לכן, יש חשיבות בהגדרה המורפולוגית "עלה מחודד, שפה משוננת, קנה אדום" . עוד כמה דברים על הערבה בתרבות היהודית ובתרבות בכלל: הערבה הוא אותו צמח עליו תלו גולי בבל את כינורותיהם בהיותם בגלות, ובסרבם לשיר את שיר ה' על אדמת נכר. "על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו" (תהלים קל"ז – כ').  הרצון העז שלנו, למצוא הקשרים והסברים, גרמו לנו להתעלם מכך, שערבה בוכייה מקורה בסין, ואין לה קשר לאסון הלאומי שלנו.  כדי להתאים אותה לעניינו, קראנו לה ערבת בבל, ובכך התאמנו אותה לסיפור הלאומי שלנו, אך יצרנו בלבול בזיהוי. 


29 views

דָּבָר אחד (או שניים) על העצים והאבנים