052-3927060

  • Facebook
  • YouTube

052-3927060

  • Facebook
  • YouTube
Search

ט"ו באב על מה ולמה ..... חלק ראשון. להרשמה לטיול: "באים מאהבה לנחל" לחצו על התמונה

Updated: Jul 25


המאמר, הוא תמצית עבודה אקדמית לקורס על חגי ישראל.

העבודה הוגשה לד"ר חזקי שוהם.

במכון שכטר ללימודי יהדות.


חלק ראשון :

ובו יסופר על מה ולמה חוגגים את ט"ו באב

(מה באמת קורה בכרם בלילה).



ט"ו באב ואני – (כעין מבוא):

במעגל השנה היהודי ישנם כמה חגים ואירועים שהסיבה להם לא לגמרי ברורה, ומה הדרך בה יש לציין את החג או האירוע, דבר המאפשר לנו לעסוק בהם, לנתח אותם ואף (ואולי החשוב ביותר) ליצוק לתוכם תכנים וערכים חדשים.


ט"ו באב - "חג האהבה העברי"

הוא אחד מהם.

* מהיכן הוא צץ?

* ממתי חוגגים אותו?

* למה חוגגים אותו?

* איך חוגגים אותו?

* מהן הפרשנויות השונות שניתנו לו לאורך הדורות?

* ומכוח כך, אילו מסורות ביקשו ליצוק לתוכו, יוצקי התכנים במהלך הדורות.

ט"ו באב העסיק את ימי נעוריי, עת נסעתי בטרמפים לאמפי' צמח לשמוע את "הכוהן הגדול" של הרוק הישראלי – שלום חנוך, מייסד (או בין מייסדי) "חגיגות ליל אהבה בצמח", (או ליל אהבה בכנרת, בשמו האחר).

השנים שחלפו, ועיסוקיי בתרבות ישראל, חידשו את התעניינותי במועד זה, ואף הגבירו אותו. שאלות רבות עלו לי בקשר ליום זה.

על חלקן אבקש לענות בעבודה זו (חלקן בוודאי יישארו פתוחות).


אבקש לבדוק את מקורותיו של חג זה, ואת ההשתלשלויות השונות שחלו בו במרוצת הדורות.

מה התכוונה אותה משנה במסכת תענית?

כיצד הבינו אותה האמוראים, ופרשנים שונים לאורך הדורות?

איזה תוכן זיכרוני (מהמילה זיכרון – תוכן שבבסיסו יש זיכרון, כמו באירועים ובחגים אחרים בעם ישראל) ביקשו ליצוק ליום זה?

האם קיים קשר בין אירועי פילגש בגבעה, ימי הזיכרון לבת יפתח וחג זה, אם כן, מהו?

____________

אבקש לבדוק האם הייתה התייחסות כל שהיא לתאריך זה בגלויות השונות בימים שלפני לידת הרעיון הציוני ובעקבות כך ההתיישבות העברית המתחדשת והקמת מדינת ישראל.

אם כן, איזו התייחסות, ואילו פרשנויות נתנו לתאריך זה.

התייחסות נוספת תעסוק בחידושו של החג מימי הציונות אל תוך הקמת המדינה. אילו גופים ייסודו ומבקשים לייסד מסורות בתאריך זה, ומהם?

אבקש להראות כי במציאות הישראלית על 100 שנות ציונות ויותר התפתחו סוגים שונים של אירועים בתאריך זה.

אירועים אלו יאפיינו קבוצות שונות בחברה הישראלית, אשר כל אחת מהן מבקשת להבין את החג על פי דרכה, ובהתאם לכך יוצקת לתוכו תכנים.

בעוד מסורת אחת דועכת ונעלמת, הרי ששתי המסורות האחרות פורחות ועולות.

זאת ועוד אל מול שתי מסורות אחרות שאומצו ע"י התנועה הציונית:

ט"ו בשבט

ול"ג בעומר.

והאם יש לשינויים אלו, קשר לשינוי שעוברת החברה הישראלית.


משנה – גמרא – תנ"ך וחוזר חלילה:

מהיכן להתחיל לחפש?

כשעוסקים במקורותיו של מנהג, או הלכה בתרבות היהודית מקובל להתחיל את החיפוש במקורות המקראיים.

כשניגש לבדוק את מקורותיו של ט"ו באב במקורות המקראיים לא נמצא לכך סימוכין מובהקים. אלא אם כן, נעשה מעין תנועת מטוטלת – מן המשנה והתלמוד אל המקרא, וחזרה.

את תהליך הבנת שורשיו של ט"ו באב, כחג האהבה העברי, נתחיל מהמשנה.



משנה תענית, ד' – ח':

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּיפּוּרִים.

שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.


כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.


וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת:

"בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ.

אַל תִּיתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִישָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי ל"א).


וְאוֹמֵר: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי ל"א).


וְכֵן הוּא אוֹמֵר:

"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"

(שיר השירים ג').

* בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה.

* וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.


______________

תהיות למשנה:

המשנה הזו מעוררת מספר תהיות ושאלות.... התשובות השונות שיינתנו על ידי הפרשנים, והדרשנים השונים, יאפיינו בהמשך, את ההתייחסות למועד זה, ולמסורות אשר נוצקו.


השאלה הראשונה, שאלת הסמיכות בין

יום הכיפורים - לט"ו באב,

בין היום הקדוש, יום הכיפורים;

ליום שהוא כל כולו חולין הנאה וחוויה - לכאורה.

שאלה אחרת היא:

מהיכן שאב רבן שמעון בן גמליאל את מקורותיו של החג הזה, שאין לו שום סימוכין בשום מקום אחר...

ואף הוא עצמו אינו מבאר את סיבותיו ואף לא את תכניו של החג, מלבד כמובן השאלת בגדים לבנים.

על שאלות אלו ואחרות, עונים פרשנים וחוקרים שונים לאורך הדורות ובני זמננו.


להלן נביא את דברי הגמרא בעניין זה.

פרשנות הגמרא לדברי המשנה:

בבלי תענית ל' - ל"א


הדברים מובאים בשפה חופשית, ואינם ציטוט מדויק

הגמרא שואלת ועונה:


ניתן להבין מדוע יום הכיפורים, שהוא יום מחילה,

יום שניתנו בו הלוחות השניים לאחר אלו שנשברו - אך ט"ו באב מאי?


הגמרא מביאה שורה של אירועים שעל פי הגמרא התרחשו ביום זה.

* יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (דברי רב יהודה בשמו של שמואל).

* יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (דברי רב יוסף בשמו של רב נחמן).

* יום שכלו בו מתי מדבר, ואז חזר הדיבור אל משה, והותרה הכניסה לארץ (דברי רבה בר חנה).

* יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרי גבול) שהציב ירבעם בן נבט (דברי עולא).

* יום בו התירו הרומאים להביא את הרוגי ביתר לקבורה (דברי רב מתנה).

* יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (דברי רבה ורב יוסף).


ריבוי האירועים ביום זה, מעורר תהיות ושאלות:

* האם אכן האירועים הללו, אכן קרו ביום זה?

* ואם אירועים אלו, אכן חשובים לקורות עם ישראל, מדוע רשב"ג לא הזכיר אותם?

* ומדוע, לא הוזכרו אירועים אלו במקורם, בשעת התרחשותם?

על שאלות אלו, נענה בהמשך.

תיקון חברתי

אם נתבונן באירועים אלו, נראה שהם כולם אירועי תיקון חברתי.

מדוע ראתה הגמרא צורך ליצוק ליום זה אירועי תיקון?

נראה כי התשובה נמצאת באחד מאותם אירועים המופעים ברשימה.

אירוע קשה, שלו היה ניתן כדאי היה לא לספרו, ולתת לו לשקוע בתהום הזיכרון הקולקטיבי.

ומשסופר, כדאי לעטוף אותו במעטפות נוספות, כדי להקהות את הקושי של האירוע עליו נפרט בהמשך.


פילגש בגבעה

שופטים י"ט

האירוע המשמעותי בכל האירועים, הוא סיפור: "פילגש בגבעה (החלק האחרון, של האירוע, אותו חג ה' בשילה, בו נחטפו 200 נערות).


אספר את הסיפור, במילים שלי, באופן חופשי. זהו סיפורה של אישה, שאביה מסר אותה להיות פילגש (לא רעיה, כי אם פילגש).

כעבור זמן מה, יחסיה עם הגבר שלה מתקלקלים, עד שנאלצה לברוח לבית אביה. הגבר מגיע לדרוש אותה בחזרה, והיא אכן נמסרת לו. הם נשארים בבית האב ימים מספר (בימים אלו בוודאי התפייסו) ולאחר מכן יוצאים חזרה הביתה. כשהלילה יורד, הם בוחרים להתאכסן בעיר מערי ישראל, מתוך מחשבה, ששם יהיה להם בטוח יותר. אלא, שדווקא שם, קורה הנורא מכל.

אנשי המקום, רוצים לשכב עם הגבר (ולא עם האישה). יש במעשה זה משום סיפור סדום. הפתרון שנמצא, הוא למסור את האישה לאותם אנשים (יתכן ובכך ביקש הגבר לנקום באישה על בריחתה). הללו, אונסים אותה כל אותו הלילה (רק מלחשוב מה היה שם, הגוף מקבל צמרמרות).

להבדיל מסדום, בו לוט עמד על הדלת, והצליח למנוע את המעשה.

לפנות בוקר, לאחר שהתעייפו מכל אותה חגיגה, הם זורקים אותה לפני פתח הבית. היא כבר מתה.

בן זוגה, אינו קובר אותה (כפי שראוי היה לעשות), אלא מעמיס את גופתה על החמור וחוזר לביתו, כשגופתה אתו.

שם הוא חותך אותה ל12 חלקים, ומפזר את הבתרים בשבטי ישראל.

הזעם (בלי התהילה), מחלחלים בעם, שיוצא למלחמה בשבט בנימין אשר מקרבו באו האנסים. מסתבר ששבט בנימין, היה חזק מספיק, ובשתיים מתוך שלוש המערכות בנימין מנצח.


לאחר הקרב השלישי, בו מנצחים שבטי ישראל, נודרים השבטים לא להתחתן עם בני שבט בנימין.

לאחר שנרגעו מהכעסים הראשונים, הבינו שנדר זה יש בכוחו למחוק שבט מישראל, לכן מחפשים מוצא.


מעניין, שבשתי טרגדיות תנ"כיות הקשורות לנשים (השנייה היא סיפור בת יפתח) – היה נדר, אשר משום מה, אף אחד לא חשב, שנכון להתיר את הנדר, והרי התורה מתירה התרת נדרים.


ולעצם הסיפור, משהובן, גודל האסון שיתרחש לו יקוים הנדר, מוצאים מוצא, שהוא לא פחות חמור מהטרגדיה עצמה, לרצוח את הגברים ביבש גלעד, ולחטוף את הנשים.

הפור נפל על אנשי יבש גלעד, היות והם לא השתתפו במלחמה נגד בנימין, ומכוח כך, הם לא חלק מהנדר האוסר את קשרי הנישואין עמם.


ועדיין חסרות כ-200 בנות.

כאן נזכרים זקני ישראל, באיזה חג עתיק שמתקיים בכל שנה בשלה.

בחג זה, יוצאות הנשים במחולות בכרמים. ומציעים הזקנים, שצעירי בנימין, יארבו לנערות ויחטפו מהן.

שוב תיקון קלקול על גבי קלקול קדום.

האם חג זה, המוזכר על ידי הזקנים, הוא אותו חג אליו מתכוון רשב"ג?

נבדוק זאת בהמשך.

נראה לי, ששאר הסיבות אשר "הודבקו" ליום זה, הנם בבחינת כיסוי למעשה הנורא הזה.

הדבר מזכיר במידת מה את מכלול האירועים שחז"ל הדביקו לי"ז בתמוז ולט' באב.

מבחינה היסטורית, אנו יודעים, שהאירועים שהודבקו לי"ז בתמוז, ולט' באב, לא באמת קרו בתאריכים אלו.


חג השם בשלה

שופטים כ"א

י"ט וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה--וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. 
כ' ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. 
כ"א וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילה לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילה; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן. 
כ"ב וְהָיָה כִּי-יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב (לָרִיב) אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם--כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ, בַּמִּלְחָמָה:  כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.
כ"ג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם, מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ; וַיֵּלְכוּ, וַיָּשׁוּבוּ אֶל-נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם. 
כ"ד וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ; וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ. 
כ"ה בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה. 

פרשנויות וחקירות:

חג זה שאין לו אזכור אחר במקרא, מעניין ודורש ביאור.

הרב איתם הנקין,

מתחבט בשאלה זו, ומביא את דעות הריטב"א ובעל ילקוט מעם לועז, אשר טענו כי לא שלט בהם יצר הרע.

הנקין, דוחה דעה זו, בטענה שזה אינו הגיוני, ולכן מוצא הסבר אחר.

החג נחוג בגלל ששת הדברים אותם הבאנו לעיל, ואשר בגללם בעצם יום זה הוא יום חג.


אלא, שעדיין נשאר לברר, מדוע לחוג חג זה במחולות בכרמים ולא באופן אחר.

על כך הוא משיב בשלושה סעיפים:

א'. צירוף חג בעל משמעות היסטורית, לאירוע חקלאי - ט"ו באב, שיאה של עונת הבציר.

ב'. זהו היום האחרון, בו ניתן לנטוע מבלי להיכנס לשנה שלאחר מכן בעניין ערלה.

ג'. שבט בנימין הותר בכרמים, לכן יש לחוג זאת בכרם.



לאור האמור לעיל, תמה, מדוע בוטל חג זה במרוצת הדורות?

הנקין, מביא את דברי רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, על ט"ו באב),

אשר טוען, שהשאלה היא מדוע בכלל נחוג החג מעבר לאותם ימים.

הוא לא רואה בהם אירועים חשובים כל כך שיצדיקו חג לדורות.

אלא, אם כן, נשים את התרת הנישואין כאירוע המרכזי, מבין כל האירועים שמנינו.

כי בהתרת קשרי הנישואין, מתאפשר המשך קיום עם ישראל.

בעל ספר הכולבו (המובא במאמר של הנקין),

תמה אף הוא לקלות הדעת של בנות ישראל, ומסביר זאת בהתנהגות של בדיעבד.

להבנתו, מי שרקדו בכרמים, היו הבנות ממשפחות מעוטות היכולת (קצת קטגורי הטיעון הזה).

אלא שאף טיעון זה נדחה על ידי הנקין, אשר טוען, כי אין הדבר עולה מדברי המשנה, ואף לא מדברי הגמרא.


ההפך, תיאורי המשנה, הגמרא ואף הראשונים מתארים חג של שמחה גדולה, באשר בערב זה, הוקמו מספר בתים בישראל.


לאחר הבאת דעות שונות ודחייתם, מביא הנקין את דעתו.

בקריאה מחודשת של המשנה:

על פי הקריאה המוצעת, המשנה חסרת מילים, חסכון המילים במשנה יצר את חוסר הבהירות ואת חוסר ההבנה, וכך על פי הנקין יש להבין את המשנה האמורה:


במאמר מוסגר, אומר שחוסר במילה או במשפט, הוא דבר ידוע ומקובל בחקר כתבי יד וחקר התלמוד.


"לא היו ימים טובים לישראל יותר מחמשה עשר באב וביום הכיפורים שבהן...... כאן מוסיף הנקין את המילים הבאות: "ביום הכיפורים" בני ירושלים יוצאים בכלי לבן שאולין וכוו'

ו..... כאן יוסיף הנקין את המילים הבאות: "בחמשה עשר באב" בנות ישראל יוצאות לכרמים.

ניתוחו של הנקין, נשען על המילה: "שבהן" אותה הוא מסביר לשני סעיפים.

בפעם הראשונה, שבהן, ביום הכיפורים ובפעם השנייה שבהן: ביום ט"ו באב.


כך אמורה להיראות אותה משנה, עפ"י הקריאה של הנקין:

תבחינו בתוספות של הנקין על פי המילים המודגשות


לא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְֹרָאֵל
כַּחֲמִשָּׁה עָשָֹר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּיפּוּרִים,
שֶׁבהן (בָּו) ביום הכיפורים בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבחמישה עשר באב שבהן (אז) בְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

אם נקבל הסבר זה, הרי שאף דברי הגמרא מסתדרים.

הגמרא, תסביר את דברי המשנה במעין תנועת מטוטלת מיום הכיפורים, שהוא יום טוב

אל ט"ו באב שאף יום יום טוב.


חוזרת אל יום הכיפורים, בו לובשים לבן,

ואל ט"ו באב שאף בו לובשים לבן.

ולבסוף היציאה אל הכרמים.

דוגמה לצורת כתיבה ושיח זה מביא הנקין, מפרק במה מדליקין, במסכת שבת.


אם נקבל את הסברו של הנקין, הרי שלבישת הלבן, נהגה ביום הכיפורים, ולא בט"ו באב.

ואילו בט"ו באב, יצאו אל הכרמים, וביום הכיפורים לא.

הסבר זה של הנקין, תואם את דעתם של לא מעט מפרשים, ביניהם רב שרירא גאון, רב האי גאון והרמב"ם.


לקראת סוף מאמרו, מביא הנקין את דעתו של בעל התפארת ישראל, אשר לקוח את כל עניין המחולות ושירי האהבה, לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל.

אני מציין עניין זה, כי בהמשך נראה, שבין מחדשי יום זה, ישנם כאלה שלקחו זאת לעבודת הבורא.

בדרך בה מפרש את המשנה בעל תפארת ישראל (דבריו מובאים במאמר של הנקין),

הולך גם נגן יעקב בנשמת המשנה.

מאמרו: "ורקדתם לפני ה' אלוהיכם" הוא מדבר על פולחן דתי של ממש ביום הכיפורים.

על פי הסבריו, בזמן שכהן גדול נמצא בדביר, היו הבנות רוקדות.

הפולחן, היה פולחן כפול.

הגברים עם הכהן גדול, בבית המקדש, והנשים ברחבת הריקודים.

תיאורו של נגן, מזכיר במשהו פולחן אותו ראיתי בברזיל.

ל שם הנשים הן הכוהנות הגדולות, והן המחוללות.

אם נקבל את ההנחה, שאדם, הוא אדם.... הרי שניתן לקבל תיאור זה.

אלא, שלא נתקלנו באף מקור, המתאר ריקוד נשים לפני האל.

ובכל זאת, למרות התהייה זוהי פרשנות מעניינת.

בציר טוב

אני נוטה לתת למשנה זו פרשנות אחרת, אשר מתחברת לחג המחולות הנהוג בשילה,

כפי שמבוא בספר שופטים.

ימי בציר:

לדעתי, החג הנחוג בשילה, הוא חג חקלאי לכל דבר.

ימי אב, הם ימי שיא בציר הענבים.


ישראל רונסון, בספרו: "חודש וטבע – מעגל

השנה במקורות ישראל".

מציין את חודש אב, כשיא עונת הבציר.

רוזנסון, מצטט מתוך לוח גזר את שם החודש: "ירח זמר (זמיר)" ומוצא שהכוונה לחודש של שירה וזמרה.

הוא מוצא קשר בין מסע המרגלים לתור את הארץ, אשר חזרו עם אשכול ענבים. בפסוק נאמרים המילים הבאות: "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים".

לפיכך הוא מוצא קשר בין המילה: "ירח זמר" לבין המילה "זמורה".

זמורה, היא ענף בגפן. ויתכן, כי הזמורה בגפן נקראת כך, על שום שהיא נזמרת בזמרה, בשמחה, שמחת החקלאי על יבולו.

ומכאן, ירח זמר, ירח השמחה והשירה.



כאמור, חודשי הקיץ: תמוז, אב ואף אלול, הם חודשי בציר.

שיאו של בציר הענבים הוא בחודש אב.

את עבודת בציר הענבים, עושים בשעות הקרירות של היום:

בשעות הבוקר המוקדמות, או בשעות הערב, לילה.

היות והתאורה היחידה בימים אלו היא הלבנה, הרי ששיא עבודת בציר הענבים התקיים בלילות של ירח מלא, או מלא ברובו.

כלומר, החל מי' לחודש ועד י"ז - י"ח לחודש (פחות או יותר).

עבודת בציר הענבים, היא עבודה פיזית, לכן סביר להניח שמבצעי העבודה היו אנשים צעירים בעלי יכולות פיזיות, אשר הדם (וגם ההורמונים) זורמים בעורקיהם.


לפיכך, ניתן לצייר את התמונה הבאה: חבורת צעירים נשים וגברים, יוצאת לעבודת הכרם, לבציר הלילה.

הם עובדים מספר שעות, ולאחר מכן יוצאים להפסקה ולמנוחה.

המנוחה מתבצעת בכרם, בין השורות, או בקצה השורה.

בעיני רוחי אני יכול לראות את התמונה הבאה: צעירים וצעירות, יושבים על הקרקע, מישהו מדליק מדורה, מישהו מתחיל לזמזם שיר בוצרים ישן, ואולי אף נשלף מהיכן שהוא כלי נגינה ומישהו מביא אשכול או שניים, שזה עתה נבצרו.


האווירה הנוצרת, הדם הזורם בעורקי הנעורים (וגם ההורמונים), מתירים את רסן איסורי המבוגרים. וכמו בשיר אגדת דשא, המילים:


"מתחת לראשי מונחת ירך

ועל בטני צרור תלתלים מוטל

בלאט יוצאות ידיים אל הדרך

ומסלולן ארוך ומפותל".


כך, לילה אחר לילה, מתפתחת מסורת של חיזורים אסורים.

הם אסורים מכוח זה, שאין המבוגרים מעורבים בהם, ואין המבוגרים קובעים מי עם מי.

הם אסורים, כי כמו בשיר:


"כיוון שתרדמה עלי נופלת,

שוב אין אני מצליח לאתר,

של מי היד אשר עלי זוחלת,

ואת גופי הופכת לפסנתר".


כלומר, הזיווגים, אינם בהכרח להקמת משפחה, ואולי אף להנאת הרגע.

הסוד עובר בין הצעירים המספרים זה לזה בסתר, על הלילות הקסומים בכרמים.

וכך, השנים שחולפות יוצרות ללילות הללו, מעין מסורות סודיות של לילות אהבה וחיזור.


עם הזמן, סוד הצעירים מתגלה למבוגרים, (ואשר הם עצמם הופכים למבוגרים) אשר מנסים למנוע אותו.

הם מבינים, שהדרך למנוע את החגיגות הליליות הללו, היא ע"י

יצירת הילה של קדושה ללילה הזה.

לכן, הם מצמידים את לילות ט"ו באב, ליום הכיפורים.


אלא, שעדיין על המבוגרים מוטלת האחריות למצוא הקשר הגיוני לחיבור הזה.

החיבור הוא באותו בגד לבן. הנהוג בשני האירועים:

ביום הכיפורים,

וביום ט"ו באב.

ביום הכיפורים, ברור הצורך שלו, מתוך הפסוק (דרישת הפסוק, אינה הלכה, אלא מנהג):

"אם יהיו חטאכם כשני, כשלג ילבינו"


ואילו בט"ו באב, מה טעמו?

נראה, כי טעם זה התפתח עם השנים על ידי אותם צעירים, אשר מלכתחילה יצאו לבצור ענבים ועם השנים בהתפתח "מחול ההפסקות", בבציר, והפיכתו למסיבה מסביב למדורה.


הפך הטפל (ההפסקה, במהלך העבודה) לעיקר (כמו שקורה הרבה פעמים בחיים).

אלא, שאעפ"י כל הניסיונות הללו, הצעירים ממשיכים לחגוג.

המבוגרים, שחוששים מהחינוך של ילדיהם מחפשים דרכים נוספות לתקן את המצב.

תיקון המצב הוא על ידי הדבקת אירועים מהעבר ליום זה.

האירועים הנבחרים, הם כולם אירועי תיקון, מתוך מחשבה, שהדבר יעורר אצל הצעירים מחשבה ורצון לתקן דרכם.

האירוע המשמעותי ביותר שהודבק ליום זה הוא סיפור פילגש בגבעה, כפי שתיארנו לעיל.



פילגש בגבעה – שרשרת של תיקונים מקולקלים:

איך מתקנים קלקול – בעוד יותר קלקול, כפי שאראה להלן.

סיפור פילגש בגבעה, אשר הוזכר לעיל, הוא סיפור בו הגברים רואים בנשים, כלי וחפץ, חסר רצונות משל עצמו, ואשר כל תפקידו בחיים, הוא לשמש את הגברים אשר בסביבתן.


כך, אותה נערה, אשר נמסרת כפילגש לאותו הגבר.

כנראה שרע לה מאוד עד כדי בריחה חזרה לבית אביה.

אביה במקום לגונן עליה, ולברר מדוע ברחה, מחזיר אותה לאותו הגבר.

באירוע הלילי בעיר בנימין, מבקשים אנשי בנימין לפגוע בגבריות של הגבר, באשר הם מבקשים אותו, ולא אותה.

הגבריות של אותו הגבר ניצלת, על ידי מסירת פילגשו, לאחר שעשה מסע, ומאמצים רבים על מנת להשיב אותה אליו.

אותו הגבר, שכעת גבריותו האחרת, נפגעת, אותה גבריות, אשר משמעותה הגנה על האישה שלי.


מחליט לבתר את גופתה – כבתר פרה, אצל הקצב, וחלוקתה בשבטי ישראל.

לאחר שהתעוררו משיכרון הניצחון על אחיהם, שבט בנימין, ולאחר שהפנימו את האסון הגדול בדבר הנדר, מבינים שצריך לתקן.

תיקון ראשון, שהוא קלקול – השתלטות על יבש גלעד רצח הגברים – ולקיחת הבנות.

תיקון שני, חטיפת הבנות המחוללות בכרמים.

כך, שבעצם גם בתיקונים עצמם, המשיכו להשתמש בנשים כחפץ.

הנשים, הרי לא החליטו עם מי הן רוצות להיות

הן נחטפו על ידי גבר מסוים – מבלי שהן יודעות מי הוא ומה טיבו.

ולמען האמת, גם הוא לא יודע מי היא ומה טיבה.


נשים מתקנות עולם:

נחזור רגע להשאלת הבגדים הלבנים, ולאמירה:


"בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ.

אַל תִּיתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִישָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".


מה בעצם עושות הבנות, כשהן אומרות את המשפט הזה?

הן בעצם, מחזירות לידן את השליטה על חייהן. הן מחליטות לתעתע בגברים. הן אומרות לגברים, אם בעבר חטפתן מבלי לדעת את מי אתם חוטפים, העיקר לחטוף, הנה כעת אנו מבלבלות אתכם. אנו לובשות בגדים שאינם שלנו.


השעה היא שעת לילה מוארת באור ירח, דמויות הנשים נראות, אך לא לגמרי ברורות.... אתה חושב שרחל לפניך, אבל זו בעצם לאה. המראה תעתע בך. ואז, כשחטפת, ולא אכפת לך מה חטפת, אומרת הנערה:

"לפני שאתה עושה משהו,

תבדוק מי אני,

תבדוק, מהי משפחתי".


אתה חוטף לך לפי צדודית הגוף הנראית באור הלבנה, ואני עוצרת אותך, תוך כדי שאני בידיך, ואומרת לך, בדוק.

מעשה זה של הנשים, יש בו כדי להחזיר את השליטה על חייהן.


תיקונים:


ובכן, הנה ההשוואה הרצויה לנו:

יום הכיפורים, הוא יום של תיקון עולם, יום של טהרת החטא.

וכך, גם יום ט"ו באב, הוא יום של תיקון עולם (הבית הוא העולם). יום של טהרת החטא. (החטא, הוא ההתייחסות לאישה כאל חפץ).


הבסיס החיצוני להשוואה הם הבגדים הלבנים הנהוגים בשני המועדים הללו.

אני לא בטוח שביום הכיפורים, השאילו בגדים.

נראה לי, שרק לבשו לבן.

אך בט"ו באב, כנראה, כן השאילו בגדים, באשר זה חלק מהתיקון אותו יצרו הנשים.

כיצד חגגו:

במרוצת הדורות, מחג השם בשילה, ומאירועי פילגש בגבעה, חולפים הרבה מאוד ימים, עד ימיו של רשב"ג.


סביר להניח, שסיבת החג, נשכחה במקצתו או ברובו, אך טעמו המתוק של מעשה האהבה ביום זה נשמר.

וכך, מביא אותו רשב"ג, מתוך זיכרון הדורות. לכן, לא פלא, שרבי צדוק הכהן, בעל הפרי צדיק, תמהה על הצורך לשמר חג זה (דבריו הובאו לעיל בתוך ההתייחסות לניתוח של הרב איתם הנקין).

הזיכרון הקולקטיבי קהילתי של החג, הוא ליל מחולות בכרמים, השאלת בגדים לבנים, היכרויות עם בנות זוג וכדו'.

בהמשך הסוגיה מובאים דברים, שלא ממש רגילים לצטט כשמדברים על יום זה, ומן הראוי שיובאו להלן.

הגמרא אומרת שבעצם מי שהלך לשם אלו רק גברים שלא היו נשואים:

"תנא מי שאין לו אישה נפנה לשם".

ובהמשך מובאים דברים אחרים שאמרו הבנות:

* מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכוו'.

* יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האישה אלא ליופי.

* מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האישה אלא לבנים.

* מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.


דברים אלו של הגמרא, מדברים בעצם על ערכים אחרים ממה שאמרנו קודם.

כאן, לבנות כן, חשוב להצהיר מי הן ומה מקומון בחברה.

אלא, שעדיין, הן אלו ששולטות בעניינים.

הן אלו שאומרות לגברים, מי הן ומה הן.



אם כן מהו בעצם ט"ו באב?


אם נסכם את הדברים, הרי שט"ו באב, היה מלכתחילה חג בציר הענבים.

יש אף המייחסים אותו לרגל רביעי כתוספת לשאר החגים החקלאים:

"הד לכך, שט"ו באב, אכן היה מקובל כמועד עלייה לרגל נמצא בגמרא, שמתארת את האירועים שקרו בט"ו באב.


"אלא, חמישה עשר באב מאי היא?..... עולא אמר – יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט, על הדרכים ואמר – לאיזה שירצו יעלו".


וכן בהמשך המאמר: "אם נתבונן בשלושת הרגלים נראה שלכל חג קשר לאחד המינים שהזכרנו:

פסח – הזמן בו מבשילה השעורה;

שבועות – הזמן בו מבשילה החיטה;

סוכות – הזמן שבו מבשילים הזיתים.

מכאן ואילך מתחילה עונת המסיק, שמסתיימת בחנוכה – חג השמן.

מה חסר?

כמובן, חג התירוש.

לא נתייחד בתורה חג שמציין את תחילת הבציר. אולם, מסתבר שבאופן טבעי, החקלאי הארצישראלי הקדום שהיה יוצא לכרם בעונת הבציר היה שמח בפרות החדשים, וחוגג את תחילת עונת הבציר בשמחה ובריקודים.

אימתי מתי חלה עונת הבציר בהר? בשיאו של הקיץ, פחות או יותר באמצע חודש אב - ט"ו באב.


ט"ו באב, אם כן, מתגלה כיום שבו נפתחה העונה החקלאית של בציר הגפן, ובכך הוא משלים את חגי ארבעת מוצרי היסוד.

שיבוץ חג זה במועדי השנה הקדומים משלים בצורה הרמונית את מערכת ה"רגלים" החקלאיים.


כשחודשיים מפרידים בין מועד למועד :

חודשיים מחג קציר השעורים בפסח לחג השבועות.

חודשיים מחג קציר החיטים בשבועות לט"ו באב, חג בציר הענבים.

חודשיים מחג הבציר בט"ו באב לחג מסיק הזיתים בסוכות".


במהלך פעולות בציר הענבים התרחשו "חגיגות אהבה ספונטניות", השייכות לעולם הצעירים. המבוגרים אשר הוטרדו מהפרצה, ניסו לסתום אותה בהדביקם לה מסורות קדומות. בתחילה השוואה ליום הכיפורים, ומשזה לא עזר, הדביקו ליום זה אירועים שקרו בעבר. האירועים שהודבקו, כולם בעלי גוון ואופי של תיקון חברתי, ומעל לכולם, אירועי פילגש בגבעה.

במרוצת הדורות, נשכחו הדברים, ושרד משהו מאזכור פילגש בגבעה.


חג זה הפך במרוצת הזמן לחגן של הנשים. יש המוצאים הדים לכך, באירוע בת יפתח.


מימים ימימה:

צמד המילים: "מימים ימימה" מופיע במקרא ארבע פעמים. פעם אחת בתורה (בשמות) וכל שאר שלושת הפעמים בנביאים.

ביטוי זה משך את תשומת ליבו של רבנו בחיי.

אשר דרש את המדרש הבא: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה".

נאמר בפרשת בא, בהקשר של יציאת מצרים, ושמירת החוקה, כלומר התורה.

מכאן יצא רבנו בחיי, לחפש את הפעמים הבאות בהן מופיע ביטוי זה.

כאמור שלושת הפעמים הבאות שביטוי זה יופיע הם בנביאים.

רבנו בחיי, מוצא קשר בין ההתרחשויות אשר בגינן נצרך הכתוב לביטוי ספציפי זה.

* "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה"

* "הנה חג ה' בשילה מימים ימימה"

* "מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח".


ניתן להבין את הביטוי הנאמר, כהתייחסות לאירוע ספציפי, המתרחש כל שנה, באותו הזמן, כמו שפסח מתרחש שנה, אחר שנה באותו הזמן.

המדרש בתנא דבי אליהו, מוצא שאלקנה, עלה לשילה ארבע פעמים בשנה:


"אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה שלשה מן התורה ואחת...שקיבל עליו הוא בנדבה".

יתכן ויש כאן רמז, לאנשים שנהגו רגל רביעי שכנראה היה נהוג אצל חלק מהאנשים בשבטי ישראל.


קשר נוסף בביטוי: "מימים ימימה" ניתן למצוא בימי הזיכרון, ואולי סוג של חגיגה, לזכר בת יפתח. לא ברור אם זה חג, או יום זיכרון, אך דבר אחד בטוח, היה זה אירוע נשי, על טהרת הנשים בלבד.


נחוזר רגע לאלקנה בשילה:

הסיפור בספר שמואל, הוא סיפור נשי לחלוטין.

להבדיל מאירועי ספר שופטים בהן הנשים הן כלי לשימושם של הגברים, הרי שבשמואל, ההתייחסות לנשים היא אחרת, אם כי עדיין יש ספיחים של יחס מתנשא, ואולי לא ברור מעט.


אלקנה מתייחס לחנה אשתו בהערכה, באהבה, ובכבוד, ובכך מייצג את הגבר הישראלי (מבני שבטי ישראל) האחר, ואילו התייחסותו של עלי לחנה, מטרידה משהו.

אין הוא בודק, מה קורה איתה, אלא מיד מאשים אותה בשכרות.


סיפורה של חנה, הוא סיפור האישה האולטימטיבית, הוא סיפור האישה הכמהה להיות אם. ובהקשר זה, גם סיפורה של בת יפתח (שאפילו שם אין לה), הוא סיפורן של הנשים.


המפרשים חלוקים בדעתם מה נעשה עם בת יפתח, האם אכן העלה אותה אביה קורבן, או שרק גזר עליה בתולים לכל חייה.

אם נקבל את הפרשנות, שהוא גזר עליה בתולים לכל חייה, הרי שגם כאן, כמיהת הנשים לפרי בטן, הוא מהמאוויים העמוקים והנכספות הגדולה של האישה, באשר היא אישה.



להרשמה לטיול: "באים באהבה לנחל - לחץ כאן


בחלק השני אספר מה קרה עם ט"ו באב

מימי קדם...

אל תוך ימי הגולה...

בימי ראשית הציונות...

בשנותיה הראשונות של המדינה....

ועד לפסטיבל: "ליל אהבה בצמח....

ועד למה שקורה היום


כדאי ללחוץ על התמונה ולעבור לחלק הבא

הולך להיות מעניין.

להמשך קריאת המאמר - לחץ על התמונה






221 views1 comment

דָּבָר אחד (או שניים) על העצים והאבנים