ט"ו באב על מה ולמה ..... חלק שני

המאמר, הוא תמצית עבודה אקדמית לקורס על חגי ישראל.

העבודה הוגשה לד"ר חזקי שוהם.

במכון שכטר ללימודי יהדות.

בחלק זה, אספר על התהליכים שעבר ט"ו באב,

מימי המשנה, אל ימי הגלות, נמשיך לימי התחייה וימי הציונות,

משם להקמת המדינה, ועד לפסטיבל הרוק "ליל אהבה בצמח שיסד שלום חנוך

ועוד הלאה....

_______________________________________________________

לקריאת החלק הראשון של המאמר - לחץ כאן

מה נותר מהחג בימי גלויות ישראל?

בחלק הראשון של המאמר הבאנו את דברי רבי צדוק הכהן, בעל הפרי צדק, שאמר, שאין סיבה לשמר את החג הזה, באשר האירועים האמורים להיזכר דרכו, היו אירועים חד פעמיים, ואולי אף שוליים בחיי עם.

ובכל זאת, הצד המצדד בקיומו הוא הקמת משפחה בישראל,

כלומר חג של התקשרויות וזיווגים.

השולחן ערוך מוצא שהלכתא בטלה מגילת תענית, וכל הימים הכתובים בה, מותר להתענות בהם... חוץ מחנוכה ופורים.

ספר המנהגים, לרבי יצחק איזיק טירנא, מציין את ט"ו באב, כיום בו "אין נופלין לילה ויום".

בקהילות אשכנז השונות, נהגו לשחרר את התלמידים ביום זה, והיו שנהגו לחלק להם מיני מתיקה או אף מעט יי"ש.

מסיפורי זקני עולי ארצות אסיה אפריקה, ביניהם הורי, אשר עלו מאלגי'ר עולה כי ביום זה נהגו לשדך.

היות והיה זה יום חול, הרי שהיה אפשר לנסוע לעיירות אחרות בהן יש בני משפחה, ולשדך את הבנים לבנות.

היות והשיחות שלי, היו עם נשות העדה, ולא עם גברי העדה, לא יכולתי לאסוף מידע על אמירת תחנון, או אי אמירת תחנון ביום זה, באשר נוהלי התפילה ובית הכנסת, היו זרים לנשים.

אגב, נוהג דומה היה בט"ו בשבט, נראה שמאותם טעם, זהו יום חופשי בימי החול.

________________________

תנועת התחייה וראשית הציונות:

נראה, כי בהתחדש העם, מראשית תנועת ההשכלה, והציונות בעקבותיה, החלה התעניינות מחודשת בחג זה.

סופרים ומשוררים ביניהם אברהם מאפו, זאב יעבץ ואחרים, כתבו סיפורים, פואמות ואף שירים על יום זה.

להלן כמה שורות משיר שכתב: "יהודה לייב גורדון" גורדון מדור התחייה "בכרמי עין גדי" (בהיותו בגולת אירופה, לא ידע כמה חם יכול להיות בעין גדי, וכמה לא רומנטי לחולל בחום) שם הוא פונה לנערה ביישנית להיכנס למעגל הרוקדים ולמוצא לה בן זוג:

"מדוע בת ציון החמודה

יושבת את סורה וגלמודה

המבלי אין חתנים

בבני ציון המצוינים?

למה תעמדי גלמודה

עשי וקומי ושביי

אייל או צבי

לא תוהו בראה – לשבת יצרה".

בשירו מבטא גורדון את הצד של חג האהבה והשידוכים.

בעוד מאפו מעדיף את הצד החקלאי של החג, מתוך סיפורו: "עיט צבוע":

הוא מחבר בין הצד החקלאי לצד הדתי, הוא מתאר את האיכרים השמחים:

"לבושי הוד והדר, אשר ראשם נמלא טללי השלום"

בדרכם לבית התפילה וטרם צאתם בריקודים (כיאה לט"ו באב),

פונה אליהם נחמיה הדרשן באלו המילים:

"איכרים, אל תבושו בעמל כפיכם טרם בוא החורף....

שאו מרום עיניכם אחים ורעים...

הנה השבלים כופפות ראשיהן לעומתכם...

צאו איכרים לפועלכם ושלחו מגל כי בשל קציר,

בשמחה תצאו ובשלום תובלון...

תאספו יגיעכם...

ואל שדי ישלח ברכתו טרם בוא הקיץ".

ההתיישבות היהודית החדשה, החל מהמושבות הראשונות דוגמת ראשון לציון, רחובות זיכרון יעקב וכוו', ניסו ליצוק תכנים חדשים לחג זה, בהקשרם החקלאי, ובהקשרם ההתיישבותי.

כך באותם ימים ראשון לציון נהגה לחגוג את יום ייסודה ברוב פאר והדר, עם אורחים שהגיעו מישובים אחרים.

התיאורים העולים מתוך הכרוניקות של ימי העלייה הראשונה, כמו גם, תנועת ההשכלה, הם של צעירים וצעירות היוצאים במחולות , הריקודים היו ריקודים עממיים, והוכרז בהם על "חג האהבה".

העיתונאי, דניאל פרסקי, בין התקופה תיאר את החגיגות, ויצא בהכרזה:

"אילו הייתי שמש לאומי,

הייתי טופח בכוח על גבי שולחן התיבה ומכריז:

'יעמוד, ט"ו באב, לתחיית המתים'".

זהו בהחלט תיאור חזק ומשמעותי להבנת תחושת החגיגיות וההתחדשות אשר אפפה את המייסדים, במושבות.

חג מחפש מוצא ודרך

החלק הבא של המאמר, יחולק לשניים, ויבוסס על קטעי עיתונות:

חלק ראשון יעסוק בישוב בארץ ישראל בימי טרום מדינה, ובשנים הראשונות של המדינה,

עד שנות השבעים ואולי קצת הלאה.

החלק השני יעסוק משנות השבעים אל ימנו.

אנסה דרך קטעי העיתונות, שהם בבחינת דגם לא מחייב, אך מיצג במשהו את ההתרחשויות וההתפתחויות של החג.

בטרם היות:

נראה, כי העם השב לציון, הבונה, יוזם ומחדש, חש בחוש היהודי שלו, שעל "ט"ו באב" רובצת אחריות מיוחדת להתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל.

אחריות שיש לצוק לתוכה את תחיית העם השב לארצו, אלא שלא ידעו לתת לכך מהות.

בראשית הציונות, ושנותיה הראשונות של המדינה, נעשו ניסיונות שונים ליצוק תוכן ערכי כזה או אחר ליום זה, להלן מספר דוגמאות:

---

עיתון הצבי מיום 02 באוגוסט 1912,

עיתונו של בן יהודה הצבי,

מדווח לנו על שני דברים בהקשר של ט"ו באב

הדבר הראשון:

"הוספת חג ללוח החגים", מעניין לציין, שהחג אותו מציין בן יהודה, ארך שבוע ימים.

בן יהודה מציין את שיבתו של החג לעם ישראל:

_____________

"על המועדים הגדולים, על חג הסוכות וחג החנוכה, נוסף עוד חג גדול

שארך שבוע ימים, והוא חג ט"ו באב.

זה העם שבורא את חגיו וקובע מועדיו, השיב לתחייה יחד עם התחייה הלאומית העברית גם החג הלאומי הנחמד ט"ו באב, מימים קדמונים ויש לחשוב כי יצעד חג זה צעדים קדימה ויתפתח יתר ויתר, ויקבל סוף סוף חותמו המיוחד, ויהיה חביב על העם כמו לפנים".

___________

ניתן לחוש בפאתוס, בדבריו של בן יהודה, פאתוס המודע לערך עצמו, ערך דורו, וערך המעמד ההיסטורי. יחד עם זאת, יש לתמוה מהיכן לקח בן יהודה, את הרעיון של שבוע ימים לחג זה.

אני מניח, שגם את עניין שבוע הימים יש לזקוף לתחושה שמדובר במשהו גדול שהזמן מצריך לחדש, כמו גם את החיים העבריים, בארץ ישראל.

ט"ו באב, נתפס כארץ ישראלי, כאנטי גלותי, כמשהו שיש לחדש כמו את החקלאות העברית.

הדבר השני אותו מציין בן יהודה, זה לימוד העברית, ט"ו באב, הוא חג לימוד (חידוש) השפה העברית. קורסי לימוד עברית, נפתחו בט"ו באב, ואף טקסי הסיום שלהם, תוזמנו לט"ו באב.

אף זה חלק מאותה מגמה של התחדשות "העבריות".

---

עיתון הצפירה - מיום 28 יולי 1916,

הצפירה היוצא באירופה.

בקרב אנשי התנועה הציונית, ואשר ניתן לראות בו שופר של התנועה הציונית (ומכאן חשיבות הכתבה).

על חגיגות פתיחת השיעורים ללמוד השפה העברית.

הצפירה, בעצם מעיד בכתיבתו, על המשך המגמה: "ט"ו באב, מחדש את העבריות".

---

דאר היום 19 באוגוסט 1935:

"דאר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י, ושאר אנשי ארץ ישראל, מדווח על חגיגות חגיגות ט"ו באב בקרב קהילת העיוורים, בבית חינוך לעיוורים.

רוצה שנשים לב, לתכנית האמנותית באירוע,

בין קטעי מוזיקה כלליים (ברהמס ושוברט), הם שרו את "נחמו - נחמו עמי".

"נחמו, נחמו עמי", היא הפטרה בין הפטרות שבע כנחמה, הנקראות בשבתות שלאחר תשעה באב. משמעות העניין, הנה אנו בדור הגאולה,

ממשים את הנבואה, מספר ישעיהו, בדבר הנחמה, ובדבר השיבה לארץ.

הלחנת הפסוק:

"נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוקיכם,

דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה,

כי נרצה עוונה"

(ישעיהו מ'),

יש בה משום אקט אקטיבי, של הבאת הגאולה בכוח ולא רק ברוח, בעשייה ממשית ולא רק בתפילה. אני מניח, שהעומדים בקהל באותו מעמד בו שרו העיוורים את השיר, התרגשו, ואולי אף דמעו (לו אני שם, אני מניח שאני הייתי דומע).

חשוב לציין שמבחינה היסטורית, אנו כבר 15 שנה בתוך ימי המנדט הבריטי.

הישוב היהודי בארץ ישראל כבר די גדול ומבוסס, למרות הקשיים עם השלטון הבריטי, קשה להתעלם מהתחושה, שאנשים אלו ראו עצמם במעמד היסטורי של תקומה, ושיבה הביתה לציון.

_______

מצרף קטע מוזיקלי מהיוטיוב ביצוע של "נחמו - נחמו עמי" ע"י מרדכי בן דוד, מקווה שתהנה.

---

בהמשך לאותה מגמה, לתת לט"ו באב משמעות לאומית, נקבע כי יום הטמנת עצמות הרצל בארץ ישראל, יתקיים בט"ו באב. בהמשך אראה, כי עוד אירועים בעלי אופי לאומי נקבעו ליום זה.

---

מעריב 09 באוגוסט 1957

העיר ראשון לציון בוחרת בט"ו באב כתאריך בו היא חוגגת את יום ייסודה.

בחירתה של ראשון לציון במועד זה, תואמת לרוח הדברים המופיעים בגמרא, על אוסף האירועים שאירעו במועד זה.

כאמור, אין חדש, בהדבקת אירועים, לתאריך משמעותי.

הדוגמה הבולטת ביותר, היא כמובן תשעה באב, אליו הודבקו לא מעט קטסטרופות שקרו לעם ישראל, כמו גירוש ספרד.

ובאותה פרפרזה, אציין, כי עגנון בנאומו בקבלת פרס נובל, מייחס את מועד לידתו לתשעה באב.

בדיקה בפנקס הלידה שלו תוכיח אחרת.

נשים לב, למשמעויות אותן מייחסת הנהגת העיר ראשון לציון לאירוע:

"מפקדי יחידות בצה"ל, מתבקשים לשחרר את חייליהם בני ראשון לציון, לימי החגיגות".

בקשה לשחרור חיילים לאירוע מעידה על חשיבותו.

ראשון לציון בהיותה מראשוני המושבות, ראשית תחיית עם ישראל בארצו, חוגגת את יום יסודה בתאריך המבקש להתקבע כחג לאומי.

---

הצופה 07 באוגוסט 1955

המשכה של המגמה הרואה בט"ו באב, חג לאומי, מתממשת בירושלים, ובעוד מקומות בארץ.

הימים ימי חופש מבית הספר, מערכת החינוך אשר אמונה על הקניית ערכים תרבותיים לעם, אינה פעילה בט"ו באב.

קיים חשש, שיום זה יתמוסס, לכן מחליטים רכזי הקייטנות, לקבוע את יום ט"ו באב, כיום חג עממי.

וכך מציין עיתון הצופה:

"רעיון נאה הגו המרכזים וראשי "מפעל הקייטנות" בירושלים:

לקבוע את יום ט"ו באב, חג עממי קדום בישראל, ליום חגיגות בקייטנות".

מפיקי האירוע רוצים לתת לאירוע משמעות חגיגית לאומית ברוח ימי התנ"ך או משהו דומה לזה, ולכן בתהלוכה בה משתתפים כ1500 ילדי קייטנות, יצעדו בראש חמישה חמורים תוך כדי תקיעה בשופרות, וכן עזים וכבשים באשר נושא הקייטנה הוא "רועים". אני תמהה למקומם של העיזים והכבשים, האם הם הובאו לתהלוכה משום נושא הקייטנה בלבד, או שהם חלק מאותו חזון תקומת ישראל, עליה למקדש, הקרבת קורבנות וכדו'.

לא חושב שאוכל לענות על כך, אך חש שיש בכך מזה ומזה.

---

דבר 29 ביולי 1971

משנות החמישים, אנו קופצים לשנות השבעים.

במובן מסוים, ניתן לראות באירוע הבא המשך תפיסת העולם הרואה בט"ו באב חג לאומי, יחד עם חיפוש דרך כיצד נכון לציין את החג, ואת האירוע.

אנשי חטיבת בני המושבים (ועוד גופים), מבקשים לשחזר את שכתוב בספר שופטים:

"בני מושבי הדרום יחוגו בט"ו באב את 'חג האהבה' ויחדשו מסורת ישראלית עתיקה.

בליל שבת הבא (6.7.71) הם יתכנסו עם לילה בכרם של מושב סתריה וכל נער 'יחטוף' נערה ויחויב לבלות עמה בכל אירועי הלילה.

הנערה שתקלע לעצמה זר פרחים תתלה אותו על צוואר חוטפה לאחר שתיחטף".

תמהה אני, כיצד הם קראו את הסיפור בספר שופטים, האם הם לא הבינו שכל אירועי החטיפה, הם אירועים של בררת מחדל.

כלומר, משהו שנעשה בלית ברירה, שלו החיים היו נחיים באופן נכון

(כלומר, לא היה קורה את שרשרת האירועים של פילגש בגבעה, לא היינו נדרשים לחטיפת נערות). ובכל זאת, יש לראות באירוע הזה, ניסיון נוסף המבקש לקבע את ט"ו באב, כחג ישראלי, עכשווי.

---

מעריב 02 באוגוסט 1985

עמוס בר, הלא הוא "פוסה", ממייסדי ק. רביבים, עיתונאי, סופר ילדים (חלק מספרי הילדים שלו על ההתיישבות בנגב, ועל הטבע בנגב, קראנו לילדנו), עורך פשוש במשך 24 שנים כותב על ט"ו באב:

"היום חמשה עשר באב, הוא חג שהלך לאיבוד.

את ט"ו באב חגגו בימי הבית השני עת בית המקדש השני עמד על תילו".

בהמשך מתאר עמוס בר, את חגיגות הלבן בכרמים (עם עסיס הענבים, בוודאי שהבנות חזרו הביתה עם שמלות מלוכלכות, לא רוצה לחשוב מה הייתה עושה אמי על כך.

המשכו של הנאמר תואם את הנעשה בכרמי מושב סתריה:

"ט"ו באב, היה חג הנוער בארץ ישראל.

הבנות שחוללו בכרמים שמחו לקראת הבנים שנהגו לחטוף אותן.

וסוף אותו החטיפה היה לרוב נישואין".

בר כמו אנשי בני המושבים, טועים בהבנת הסיפור, החטיפה לא הייתה אירוע נדרש מלכתחילה, ללא הסיפור הטרגי עם הפילגש שנאנסה ונרצחה, לא היינו נדרשים לאותה חטיפה.

מבין כל האירועים שסרקנו עד עתה, עמוס בר, הוא היחידי שמחבר בין ההתרחשויות בטבע, לבין החג:

"מקורו של החג קשור, כנראה בתופעות הטבע: מט"ו באב מתחיל המהפך – הימים מתחילים להתקצר וכוחה של השמש הולך ופוחת ומבשר את הסתיו המתקרב.

בר, כלל אינו מזכיר בשורות אלו את לילות בציר הענבים, שהוא המהות של החגיגה ולא התקצרות היום. אם כי בהמשך הוא יעלה זאת: "בימנו נעשו ניסיונות לחדש את החג. ט"ו באב הוכרז כחג הכורמים אך עדיין מגששים המארגנים ולא מצאו את הדרך הנכונה והמתאימה לחגוג את החג".

בר מטיל על בני הנוער את המשימה ליצוק לחג זה את התכנים הראויים לו על פי הבנתו: "נקווה שבני הנוער, יצליחו עם המרץ שלהם להחיות את החג, לצאת אל הטבע, אל הכרמים, לבושים בלבן, לרקוד ולשיר את הסתיו המתקרב".

האם הכתבה אכן ממעריב?

את כל הכתבות, הוצאתי מאתר הספרייה הלאומית.

בראש כל עמוד מופיע שם העיתון ממנו נלקחה הכתבה.

על הכתבה של עמוס בר כתוב: מעריב 02.08.1985.

יש לי ספקות לגבי הכתבה של עמוס בר.

עד כמה שאני יודע, עמוס בר לא כתב במעריב, אלא בפשוש.

כמו כן, תמהה אני לגבי תאריך הכתבה.

רוח הדברים בכתיבה של עמוס בר, תואמת את הנעשה בהתיישבות העובדת, ופחות בהתיישבות העירונית.

בר כתב בפשוש, שהוא כתב עת של החברה להגנת הטבע, ולא של התנועה הקיבוצית, ובכל אופן, במובן, מסוים יש בדברים הקרובים לטבע יותר גישה לחיים הכפריים (ההתיישבות העובדת), ופחות לחיים העירוניים.

זאת ועוד, התמונה המופיעה בעמוד זה, היא התמונה הבאה, הנראית כתמונה מחיי הקיבוצים, בהם נהגו הילדים להתקלח ביחד:

ובכל אופן, אם ארצה לסכם את דברי בר, הרי שבר מציין שעדיין לא מצאנו את הדרך לחוג את החג, ומטיל משימה זו על בני הנוער.

הדיון אותו אני עורך עם עמוס בר, ובמובן מסוים גם עם אנשי מושב סתריה,

מבקש לדבר, על התנועות המיישבות כמחדשות חגים, בעיקר חגים בהקשרם החקלאי.

עמוס בר, ואנשי סתריה, שניהם יוצאים אל הטבע, הנמצא סמוך לחייהם הטבעיים, דבר שהוא פחות זמין לצעיר העירוני.

אחד הדברים, שיאפיינו את התחדשותו של ט"ו באב, הוא הדרכים השונות לחוג אותו בקרב חלקים שונים בחברה הישראלית.

בהמשך נראה, כי זרמים שונים בחברה, לקחו את ט"ו באב, למקומות שונים, בהתאם לצורכיהם ובהתאם לגישה שלהם לחיים.

---

מהקיבוץ – אל הפרקים:

ממשיכים את מסענו בעקבות ט"ו באב, נגיע אל סוף שנות השבעים, אל פסטיבלי הרוק הראשונים בישראל.

הימים בהם מושלים בכיפת התרבות והמוזיקה אנשי "חבורת לול" וספחיהם (לא כהרכב, אלא כרוח מעצבת תרבות).

ב-1978 מתקיים בסיני (קצת אחרי חתימת הסכם השלום), "פסטיבל חגיגה בנואיבה" מעין "וודסטוק ישראלי". בפסטיבל זה, יופיעו אותן דמויות מוזיקליות שיזמו ויופיעו בצמח.

אחד מהם הוא שלום חנוך, עליו אכתוב בהמשך.

שלום חנוך, תוצר של קיבוץ משמרות, בה פעל כנער ביחד עם חנן יובל, מאיר אריאל ואחיו דני חנוך. ביחד יצרו וכתבו שירים לחגי הקיבוץ כמו שנעשה בעוד קיבוצים, חידוש החגים העבריים על פי הבנתם.

שני שירים מפורסמים ואהובים על הקהל הישראלי, נכתבו לאירועים פנימיים בקיבוץ משמרות "ויצאו החוצה":

"הלילה הזה" אותו כתב שלום חנוך כשהיה בן 15 בערך.

ו"אגדת דשא", שכתבו ביחד שלום ומאיר, כפי שמעיד שלום בהופעות שלו.

ובכן, שלום מוציא את ט"ו באב מההוויה הקיבוצית, ושם אותה בהוויה הישראלית הכללית. הוא מוציא את החגיגה לצמח.

אלא שלי נראה שהיציאה לצמח, היא עדיין בהוויה הקיבוצית משהו או אולי אגדיר זאת ככפרית, באשר האמפי' בצמח, כמו עוד אתרי אמפי' בארץ הוקמו בשנות השישים – שבעים במועצות אזוריות שונות, והיו המקומות אליהם באו אנשי ההתיישבותיות לאירועי תרבות.

היציאה לצמח, ולא לקיסריה למשל, מעידה בעיני, על יציאה אל המרחב הכללי, ועדיין להישאר באווירה הכפרית, התיישבותית. אתייחס למופע עצמו, ולהתרחשויות בהקשרם, לפי המופיע בעיתון:

---

דבר 02 באוגוסט 1979

דבר, מפרסם את דבר האירוע של חגיגות ט"ו באב בצמח.

נשים לב לגופים המארגנים:

חברת "קצב אירועים" (חברה מסחרית),

ומועצה אזורית: "עמק הירדן".

את חיבורה של החברה המסחרית "קצב אירועים" לעניין, ניתן לייחס כעשייה מקצועית.

ואילו את החיבור של "המועצה האיזורית – עמק הירדן", יש לראות להבנתי, כהמשכם של חגים בהתיישבות העובדת.

עיתון דבר, מציין שהשנה היא השנה השנייה לקיום אירוע זה, כלומר השנה הראשונה, היא 1978.

השנה בה התקיים פסטיבל נויאבה

אחד הדברים המרתקים שיש לשים אליהם לב, הוא האופן בו מחברים נער לנערה.

בעוד שבשני הכתבות הקודמות ראינו כי החיבור ייעשה על פי מסורת מקראית מוטעית:

"חטיפת הבנות" הרי שכאן ישנה יצירה חדשה, רומנטית ומעניינת:

עוד מציין העיתון:

"כי זו השנה השנייה לאירוע ומוזמנים אליה: "נערים ונערות שישתדכו בעזרת תחבולה מחוכמת: על כל כרטיס מודפס חצי פסוק משיר השירים, וכל נער חייב למצוא את בת הזוג שעל כרטיסה מופיע חצי הפסוק השני".

אין ספק שזהו מהלך רומנטי מעניין לחבר נער – לנערה.

ובוודאי שונה מהאקט הקודם המדבר על חטיפה.

אני מניח, שיש לייחס זאת, לרוח האנשים אשר יוצרים את האירוע, שלום חנוך והאנשים הסובבים אותו.

את האירוע ינעימו הזמרים: "אריק איינשטיין – ושלום חנוך", את החוגגים ירקיד אלי ישראלי שאף הוא חלק מאותה חבורה שיצרה בישראל מוזיקת רוק (ומוזיקה ברזילאית).

בסוף הכתבה מופיעה שורה מעניינת:

"ומה עוד צריך לליל אהבה סוער? אה, כן - לבוש לבן!

לפחות זאת מבקשים מארגני החינגה מהמשתתפים בילוי נעים...!"

---

מעריב 05 באוגוסט 1990

צמח מתה – תחיי אילת:

השנים חולפות, שלום מפנה את מקומו על במת צמח לאומנים אחרים, צעירים. הקהל הנאמן של שלום, מתבגר בעצמו, ופחות מגיע. את הבמה תופסים אמנים אחרים, צעירים יותר. האירוע הופך, יותר ויותר מסחרי. ענייני המסורת אותם ניסה שלום ליצר ולמצב נחלשים.

לבסוף הפסטיבל יורד לאילת.

ההוויה היא אחרת... אנו כבר בישראל האחרת.

פחות שקי שינה, ויותר בתי מלון.

באילת אין מדובר בליל אהבה, מדובר בסוף שבוע של אהבה: "חמשיבת"

כאמור בתי מלון במקום שקי שינה: "אלפי נופשים בבתי המלון".

המופעים מתקיימים בבתי המלון: "עלתה נביעות מרינה ביץ קלאב על המפה של ט"ו באב, חג האהבה".

---

האהבה – המוזיקה – והכסף:

אסכם את ההתרחשויות המוזיקליות מתוך כתבה של טל פרי, במעריב תרבות. לצערי, אין לי את תאריך הכתבה. אני מניח שהיא סביב 1998.

אני משער זאת מתוך המשפט המופיע בפתח הכתבה: "עשרים שנה לקח לליל אהבה בצמח לנצח סופי את פסטיבל ערד". מתוך מה שהובא בכתבות לעיל, אמרנו שהפסטיבל הראשון היה ב1978.

כאן מדברים על 20 שנה לאחר מכן, כך שאנו סביב 1998.

טל פרי, עושה מעין סיכום של פסטיבלי הרוק בצמח, תוך שהיא מראיינת את שלום חנוך, ואת יהודה טלית אחד המפיקים החשובים בקריירה של שלום חנוך.

מעיד יהודה טלית: "רק מיעוט מזערי של אנשי מקצוע עוד זוכר ש'ליל אהבה' בצמח התחיל את דרכו לפני שני עשורים בדיוק, כשהוא רחוק שנות אור מהמפלצת התקשורתית ועתירת החסויות של ימנו, למעשה, מי שראוי יותר מכל לתואר 'הוגה צמח' הוא שלום חנוך.

ובהמשך...

"שלום חשב שיהיה נחמד למצוא אתר בארץ עם אווירה מיוחדת ולקיים בו בכל שנה מופע חגיגי בט"ו באב, חג האוהבים ולקורא לו 'ליל אהבה' התחלנו באמפי' שהיה צמוד לחוף צמח.... לקחנו את עניין מסורת חג האהבה מאוד ברצינות. בשנים הראשונות היינו מבקשים מהקהל להגיע בבגדים לבנים, והם היו עושים את זה" (מעיד אני על עצמי, עת נסעתי בטרמפים לצמח עם מדי חייל, ובתיקי בגדים לבנים).

"בעשר השנים הראשונות היה ברור שמדובר בערב של שלום. הקהל שהיה מגיע, היה הקהל שלו".

בהמשך הכתבה מעיד שלום חנוך עצמו: "אני זוכר שהופעתי באמפי' הצמוד לחוף צמח.... בתחילת שנות השמונים, זה היה המקום הטבעי לעשות בו אירוע כמו 'ליל אהבה'. אני זוכר שקסם לי עניין החיבור בין חג מסורתי שלמען האמת כמעט נשכח במגזר החילוני (העירוני י.ט.) לפני שעוררנו אותו מחדש, ובין פסטיבלי רוק אני חושב שחג האהבה הוא אחד הדברים הכי יפים במסורת היהודית, ופסטיבל רוק הוא דבר שלא היה קיים אז בארץ".

הכסף:

מדהים לגלות, היצירה שנקראת ליל אהבה בצמח, היא יצירה ייחודית של שלום. שלום אף מקבל תגמולים על כך, לאורך השנים:

"כבעל זכויות על הרעיון לאירוע, הוא גם שותף באחוזים ברווחים ממנו".

מה משמעות העניין להתפתחות ט"ו באב בחברה הישראלית?

לכאורה, ניתן לומר שהעבודה נטתה מעט הצידה וכי בשורות האחרונות עסקנו במשהו ספציפי ופרטי ופחות במהות החג עצמו בחברה הישראלית.

אלא, שאני חושב, שיש להבין את המהות של פסטיבל הרוק בצמח, בהקשר של התפתחות החג בהמשך.

כי המותג: "ליל אהבה" נעשה לנחלת הכלל, בלילה זה. גם אירועים שיתקיימו מעתה בהקשרים שונים של ט"ו באב, יתהדרו בשם: "ליל אהבה".

נחזור רגע, לכתבה שהבאתי ממעריב בשנות ה90. העברת אירועי ט"ו באב לאילת. משנה את התמונה הרומנטית שאפיינה את לילות אהבה בצמח.

השינוי שחל בליל אהבה בצמח, ובגוונים המוסיקליים שלו, מאפיין את כלל החברה הישראלית, אשר הפכה מחברה תמימה, לחברת שפע וחברה צרכנית.

לא אוכל לעמוד כאן על השינויים הכללים שעברה החברה הישראלית, מאז שנות השבעים לימנו. אעסוק בהשפעה של שינויים אלו על התהוות ט"ו באב, בחברה הישראלית.

ט"ו באב בחברה משתנה

כאמור השינויים שעברו על החברה הישראלית, יצרו שינוי גם בדרך בה חוגגים ומציינים את ט"ו באב.

ליל אהבה בצמח, עם כל התמימות שבו, חלף מן העולם, והוחלף בהופעות באילת, על כל המשתמע מכך. ובינתיים רוותה הארץ פסטיבלים למיניהם במועדים אחרים שאינם קשורים לט"ו באב, וכאלה שכן.

במקביל, להתפרקות מערכי התמימות שעברה החברה הישראלית, עלו וצצו קבוצות ערכיות אחרות, בעיקר בקרב הציונות הדתית לזרמיה השונים.

כך, שאנו עדים לארבעה זרמים בחגיגות ט"ו באב:

חג הסוחרים והאמרגנים:

מה שקורה בחברה הכללית, זה עושר של מופעים, טיולים, סדנאות זוגיות כאלה ואחרות, מסיבות ועוד. הלך הממד הערכי נשארה המסיבה.

הטפל הפך לעיקר, כפי שקורה בלא מעט מקרים בחיינו.

אהבת האל לעם ישראל:

בזרמים שונים, בציונות הדתית, והחרדלית, לילה זה, הוא ליל לימוד תורה. באשר התורה נמשלה לאישה, ובאשר מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהיו הם מערכת יחסי זיווג.

שני האירועים הבאים, מפתיעים במהותם, הם עדיין קטנים ואזוטריים, וקשה להגדיר אותם כמהות כל שהיא, אם כי ניתן בהחלט לראות בהם מבשרי רוח חדשה.

גם שני אירועים אלו מגיעים מזרמים בציונות הדתית, אלא שהם אירועי נשים.

חלק מאותם שינויים שעברה החברה הישראלית, קשורים למעמד האישה.

נשים יוצרות, עושות ופועלות, הן יוזמות מנייני תפילה, לימוד ועשייה.

אם בעבר, מר נשי פמיניסטי כלל, עזיבת הדת, הרי שמעתה נשים נשארות בעולם הדת, והן פמיניסטיות.

מקרב קבוצות אלו עולים וצצים שני אירועים שכדאי לשים אליהם לב:

ערב מחולות לנשים בשילה:

שילה, אותה שילה של המקרא, הינה היום אתר תיירות ארכאולוגי.

אתרי ביקור שונים מחפשים ליצוק תכנים לביקורי מטיילים באתר שלהם. חלקם משחזרים את העבר בדרך כזו או אחרת.

נשים יהודיות, דתיות הגרות בשילה ובסביבתה, יצרו ערב נשים בשילה הקדומה, ערב הכולל ריקודים ומחול.

ניתן בהחלט לראות בכך החזרת השלטון לחייהן על ידי עצמן, ולא דרך הגברים.

ערב נשים שעברו תקיפה מינית:

קבוצת הנשים הבאה, מעניינת בהחלט (ניסיתי להגיע ליוזמת, ולא הצלחתי), זו קבוצת נשים דתיות מיישובי יהודה ושומרון, אשר מתכנסות בליל ט"ו באב, סביב העניין של הטרדה מינית, אונס ושאר התעללות בנשים.

לכנס מגיעות נשים שעברו פגיעה כזו, ומתקיימים בו דיונים סדנאות ועוד דברים מהסוג הנקראים בימנו: "ריפוי".

טיולים בעקבות המאמרים

רוצים לטייל בליל אהבה לחצו כאן לפרטים

אני אהבתי לכתוב את הדברים.

מקווה שאתם נהניתם לקרוא.

אשמח לתגובות והערות.

בחזרה לחלק הראשון של המאמר