עצמאותה של פינלנד - חלק שני

למקרה פספסתם, לחלק הראשון לחץ כאן.

מלחמת ההמשך - Jatkosota

יוני 1941 – ספטמבר 1944

כאמור, "הסכם השלום", היה יותר עלבון מאשר הסכם שלום. הפינים חיכו להזדמנות להשיב לעצמם את מה שנגזל מהם.

מאוכזבים מארצות המערב שלא היו לצידם בשעת הצורך, הצטרפו הפינים לגרמניה

תוך שהם מדגישים שהם לא בעלי ברית, אלא שותפים למלחמה בלבד.

הדבר היה חשוב, כדי לשמור על עצמאותם וגם לשמור על המוסר הפיני.

---

הפינים בפיקודו של הגנרל קארל גוסטב אמיל מנרהיים התקדמו דרך כל השטחים שנגזלו מהם והגיעו עד לשערי לנינגרד.

בעומדם בשערי לנינגרד, בקשו מהם הגרמנים להצטרף אליהם להסתערות ולהפציץ ביחד את העיר. הפינים סירבו.

הגנרל קארל גוסטב אמיל מנרהיים - התמונה באדיבות הוויקיפדיה

---

ההתקפה הסובייטית:

ביוני 1944 (במקביל לפלישת בעלות הברית לנורמנדי) פתחה רוסיה במתקפת ענק נגד פינלנד.

הפינים הצליחו לבלום את הרוסים, ולמנוע את כיבוש פינלנד, אך המחיר היה כבד ביותר.

בספטמבר 1944 כלו לפינים הכוחות, והם חתמו הסכם שביתת נשק עם הרוסים.

מובסת ומושפלת, אך עצמאית נאלצה פינלנד בפעם השנייה לחתום על הסכם משפיל.

לוותר על שטחים, לשלם לרוסים פיצוי כבד מאוד. הרוסים, אף דרשו מהפינים שיוציאו משטחם את החיילים הגרמנים.

"מלחמת לפלנד" - הפרדוקס שבמלחמה - ספטמבר 1944 לאפריל 1945:

הפינים נאלצו, לשנות תפיסה, לסובב את הגב, ולבגוד במי שתמך בהם עד עכשיו. זה לא קל לגרש את הגרמנים, לכן הם שיחקו עם הרוסים כל מיני משחקי כאילו.

מהר מאוד הרוסים הבינו זאת, ודרשו בתוקף - להוציא את כל הגרמנים!!

הגרמנים אשר החזיקו בלפלנד הפינית כ- 200 אלף חיילים, סירבו להתפנות מרצון, לכן פרצה מלחמה.

"מלחמת לפלנד" בין פינלנד לגרמניה, במהלכה נסוגו הגרמנים צפונה תוך שהם משאירים אחריהם "אדמה חרוכה". הם הורסו את רוב התשתיות בלפלנד הפינית בהתאם לאותה מדיניות של אדמה חרוכה, הגרמנים שברו, הרסו ומיקשו כל מה שהיה בדרך.

הם שרפו את רובניימי. כך, שכל מה שנראה בעיר אלו מבנים שנבנו החל משנות החמישים.

(ממליץ לראות את הסרט סיסו - SISU, הסרט עוסק בדיוק בנקודת הזמן הזו).

התוצאות היו קשות:

פליטים – כ-100 אלף תושבי לפלנד נאלצו להתפנות מבתיהם, והפכו פליטים.

נזכיר שחלק מתוצאות מלחמת החורף הוא 200 אלף פליטים פינים.

כעת נוספו עוד 100 אלף פליטים.

נפגעים - כ-1,000 פינים נהרגו בקרבות (ועוד מאות ממוקשים לאחר המלחמה).

שיקום - נדרשו שנים רבות לשקם את האזור.

אבדות הגרמנים - הגרמנים איבדו כ-1,000 חיילים וכ-2,000 נפלו בשבי.

---

חיילים יהודים וחיילים גרמנים בחזית אחת:

אחד הסיפורים המרתקים במלחמה הזו, הוא הסיפור היהודי.

זהו אחד מתעתועי הגורל, חיילים יהודים לצד חיילים נאצים באותו צד של המתרס.

חיילים נאצים מקבלים פקודה מקצין יהודי.

בפינלנד מתקיימת קהילה יהודית, פעילה ושותפה מלאה לחיים הפינים.

הקהילה היהודית בפינלנד, היא אחת הקהילות היהודיות הצעירות באירופה. יהודים הגיעו לאזור רק במאה ה-19.

כל שש מאות השנים שפינלנד הייתה חלק שוודיה, לא היו יהודים בפינלנד, באשר שוודיה אסרה על קיום יהודי בתחומה.

שינוי חל רק מהימים בהם פינלנד הייתה עצמאית, אך תחת חסות רוסית. הצאר הרוסי רצה ליישב את האזורים הרחוקים, ועודד חיילים משוחררים להגיע ולהתיישב במקומות הללו. בין אותם חיילים משוחררים היו יהודים, ה"קנטוניסטים".

ה"קנטוניסטים" הם אותם חיילים אשר בילדותם נחטפו מבתי הוריהם התחנכו להיות חיילים רוסים, חלקם בלחץ החיים והשירות הצבאי שכחו את היותם יהודים.

הקהילה היהודית הייתה קהילה קטנה היא מנתה כ-1500 איש בסה"כ.

צעירי הקהילה מתגייסים לצבא הפיני, כמו כל צעיר פיני אחר. הם פטריוטים כמו חבריהם הלא יהודים.

חלה עליהם חובת גיוס כמו כל צעיר פיני. כך, שאנו לא אומרים להתפלא שבמלחמות החורף ובמלחמת ההמשך, לחמו חיילים יהודים, לצד אחיהם הפינים.

אך אין ספק שזה מעורר פליאה, תהייה ומחשבה כשמבינים שהם לחמו לצד חיילים נאצים.

פינלנד שהכירה ביהדותם של חייליה, דאגה לעולמם הרוחני, הצבא הפיני הקים בית כנסת שדה. ספר תורה הובא מהלסינקי, ניתן לחיילים היהודים זמן לתפילות. ועד כמה שניתן חיילים יהודים שוחררו לחגי ישראל (בעיקר חגי תשרי ופסח).

כל זאת לעיני חיילים גרמנים  נאצים נדהמים אשר רואים ואינם יכולים לעשות דבר.

כי כאשר הגרמנים דרשו מהפינים לטפל בשאלה היהודית, הפינים השיבו: "אין לנו שאלה יהודית – יש לנו אזרחים פינים, חלקם בני הדת היהודית. פגיעה בהם, תחשב כפגיעה בריבונות פינלנד.

הפרדוקס היהודי במלחמה:

ובכל זאת בחיילים יהודים בצבא הפיני, יש מעין פרדוקס כפול:

מי שנתן ליהודים אפשרות להתגורר בחבל ארץ זה, היו הרוסים.

ומי שרצח והשמיד באותם ימים יהודים, היו הגרמנים.

והנה הפרדוקס: צעירים יהודים, חיילים בצבא הפיני, נלחמים שכם אחד עם רוצחי עמם,

נגד מי שנתן להם אפשרות להתגורר בפינלנד ולהקים קהילה (החיים מלאים פרדוקסים).

סירובם של חיילים יהודים לקבל עיטורי קרב:

במהלך הקרבות חיילים וקצינים יהודים פעלו תחת אש באומץ לב, בחילוץ תחת אש, בטיפול בפצועים ובהובלת כוחות במערכה. היו מצבים שקצינים יהודים, נתנו פקודות לחיילים גרמנים, והובילו מהלכים בשדה הקרב. הנאצים ראו אנשים ולא תתי אדם, כפי שחונכו.

שלושה מהם היו זכאים לעיטור: "צלב הברזל".

שלושתם סרבו לקבל את העיטור, מצבא שרוצח את בני עמם.

ליאו סקורניק (Leo Skurnik): רופא צבאי שחילץ תחת אש יחידה גרמנית שלמה שנקלעה למארב בביצות. הוא סירב לקבל את העיטור הגרמני בבוז.  

כשהודיעו לו שהוחלט להעניק לו עיטור, הוא הגיב בבוז, ואמר: למפקדו: "ידידי הטוב, האם סבור אתה שביכולתי לקבל עיטור שכזה? אמור לעמיתיך הגרמניים שאני מנגב אתו את התחת", וביקש שתגובתו תימסר כמוֹת שהיא לגרמנים (מה שאכן קרה).

הפיקוד הגרמני דרש את הדחתו, ולכך ענה מפקדו הפיני שאינו מוכן לוותר על "הרופא הטוב ביותר שלו".

דינה פוליאקוף (Dina Poljakoff): אחות רחמנייה שזכתה להערכה רבה על טיפולה בפצועים. זכתה אף היא לקבל את העיטור הנכסף, גם היא סרבה.

לאחר המלחמה דינה עלתה לישראל, השתתפה במלחמת העצמאות, כחלק מכוחות הרפואה.

לאחר המלחמה המשיכה לעסוק ברפואה. למדה רפואת שיניים ועסקה בכך.

היא נישאה וחיה בפתח תקווה עד פטירתה ב-2005.

סלומון קלאס (Salomon Klass): היה מ"פ. בעל תושייה, יכולת חשיבה ותעוזה נפשית חזקה.

הוא הציל את פיקודיו ביניהם חיילים גרמנים, ממארבים רוסיים בביצות.

במפגש עם קצינים גרמנים הוא הזדהה כיהודי בגאווה וסירב להצדיע.

כשהגרמנים דרשו להדיחו הצבא הפיני בראשות מרשל מנרהיים סירבו.

היחס של המרשל מנרהיים ליהודים

מנרהיים אשר היה מפקד הצבא בימי מלחמת העולם השנייה (מלחמת החורף ומלחמת ההמשך), מונה לימים לנשיא פינלנד. הוא העריך את חייליו היהודים וחלק להם כבוד.

ביום הולדתו ה-75 הגיע היטלר לבקר אותו. מנרהיים, לא ממש התלהב מהביקור הזה, וביקש לקצר אותו.

מהפגישה הזו, נסע ישירות לבית הכנסת הגדול בהלסינקי כדי להשתתף בטקס לזכר החיילים היהודים שנפלו בקרב (23 חיילים יהודים נהרגו).

נוכחותו שם שלחה מסר חד-משמעי לגרמנים ולעם הפיני על מחויבותו לכל חייליו.

תקופת המלחמה הקרה: "פינלנדיזציה"

לאחר המלחמה, פינלנד נאלצה ללכת על חבל דק. היא חתמה על "הסכם הידידות, השיתוף והעזרה ההדדית" (YYA) עם ברה"מ ב-1948.

עפ"י הסכם זה, פינלנד חופשיה ודמוקרטית, אך תהיה ניטרלית.

סעיף מורכב ומאוד בעייתי היה הזכות של הרוסים להטיל וטו על מינויים פוליטיים בפינלנד (מתי שהוא זה חייב להיפסק, חשבו הפינים, וחיכו לרגע המתאים לשחרר עצמם העול הרוסי).

מהלכים אחרונים לקראת עצמאות מוחלטת:

ב-1991 ברה"מ קרסה, הפינים ניצלו זאת להשתחרר מכבליה של ברה"מ.

בשלב זה, פינלנד, הצטרפה לאיחוד האירופי, אך עדיין לא לנט"ו.

ההצטרפות לנט"ו תהיה לאחר פלישת רוסיה לאוקרינה, בפברואר 2022.

סגירת הגבול:

נכון להיום (2026) הגבול בין רוסיה לפינלנד שאורכו 1340 ק"מ סגור.

היחסים בין המדינות בשפל.

רוסיה רואה בפינלנד, מדינה עוינת (לך תדע, מתי יתפרץ הסכסוך).

מעצמאות - לעצמאות

חלקם של חיילים יהודים פינים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל.

צעירים יהודים משוחררי הצבא הפיני, הצטרפו למאבק לתקומת ישראל, כמו שקרה עם צעירים יהודים מארצות אחרות (דרא"פ, רוסיה, ארה"ב, צרפת ועוד).

חלקם עשו עלייה והשתתפו במלחמה כאזרחי מדינת ישראל, חלקם השתתפו כמתנדבים - מח"ל.

בצבא צעיר שאך נולד יש משמעות רבה לאנשים שהגיעו עם ניסיון קרבי.

בן גוריון ייחס משמעות רבה לאנשי מח"ל, אשר הגיעו עם ניסיון ועם ידע.

בסה"כ הגיעו כ-30 צעירים יהודים, וותיקי הצבא הפיני הגיעו להילחם את מלחמת עמם בארץ ישראל, הם ראו בכך המשך ישיר למאבק לעצמאותם.

באופן מוחלט 30 חיילים אינו מספר גדול, אך בהתייחס לגודל לקהילת המקור, המונה בסה"כ 1500 איש, זה לא מעט.

החשיבות שמייחסים לחיילים הפינים במלחמת העצמאות, נובע מהניסיון הקרבי שלהם.

חלקם שימשו מדריכים, חלקם פיקדו על צבאות, חלקם עסקו בתחום הרפואה הצבאית, כמו ד"ר ליאו סוקרינק ודינה פוליאקוף.

אנחנו נשארים בארץ:

לאחר המלחמה, חלק מהם עשו עלייה ונשארו בארץ.

שנות החמישים, שנות העלייה הגדולות, שנים בהם פצעי השואה עוד שוטטי דם.

באותם ימים חלק מהעיסוק בשואה היה סביב השאלה האם יהודים שיתפו פעולה עם הנאצים.

הללו הושפלו והוקעו מהחברה הישראלית.

מערכת היחסים בין החיילים היהודים הפינים לבין ניצולי שואה, בארץ ישראל

חלק מתוצאות מלחמת ההמשך תמצא את עצמה כאן בארץ ישראל. חיילים וקצינים יהודים אשר שרתו בצבא פינלנד, מצאו עצמם מול ניצולי השואה, כשאר השאלה שעלתה (גם אם לא נאמרה במילים) מניצולי השואה: "איך יכולתם – איך יכולתם לשרת את הצבא הנאצי?" 

באותם ימים בהם חוויות המלחמה והשואה היו טריות קשה היה להסביר את המורכבות שבעניין.

"הקבר הפיני":

כתוצאה מאותה מבוכה, החיילים הפינים הצניעו עצמם, ומיעטו לספר את אשר עבר עליהם.

שתיקה זו זכתה לכינוי: "הקבר הפיני".

שינוי בתפיסה חל בעקבות פתיחת הארכיונים בשנים האחרונות (כנראה שגם מרחק הזמן, מרפא את הפצעים), היום מבינים יותר את מורכבות עולמם של החיילים היהודים בצבא פינלנד באותה מלחמה.

ההיסטוריה עשירה בפרדוקסליות:

יהדות פינלנד -  הוקמה ע"י הרוסים,

הגרמנים רודפים - את העם היהודי,

חיילים יהודים בצבא פינלנד נלחמם בצבא הרוסי, לצד חיילים נאצים.

---

עניין אחרון - האם בדגל חיל האוויר הפיני מצויר צלב קרס?

כשמביטים בדגל חיל האוויר הפיני רואים את צלב הקרס, המוכר לנו מהנאצים.

אך האם זה אכן צלב הקרס, והאם הוא המצאה של הנאצים?

היום אנו כבר יודעים שכשם שאין מגן דוד, סמל יהודי, כך צלב הקרס אינו נאצי.

הנאצים אימצו אותו אליהם, אך הוא סמל עתיק ביותר.

למעשה צלב הקרס הוא: "סווסטיקה".

הסווסטיקה - מהווה בתרבויות עתיקות, כסמל למזל טוב, להצלחה, לאושר ולשגשוג.

המפלגה הנאצית אימצה את הסמל (בשנת 1920) כסמל ל"עליונות הגזע הארי".

הצלב בדגל חיל האוויר בפיני:

והנה, אותו צלב, מופיע בדגל חיל האוויר הפיני.

השתתפות פינלנד לצד גרמניה במלחמת העולם השנייה, עשויה להטעות אותנו ולגרום לנו לחשוב, שיש קשר בין הדברים.

למעשה הפינים אימצו את אותו הצלב לפני הגרמנים.

סמל זה סימל את ההוקרה למי שתרם לחיל האוויר הפיני את המטוס הראשון, הרוזן השוודי אריק פון רוזן.

הרוזן, היה הרפתקן, חובב מסעות וחקר ארצות ושבטים, באחד ממסעותיו הוא אימץ את סווסטיקה, כסמל לאושר, ולשגשוג.

הוא אף צייר את הסמל הזה על המטוס שלו. מטוס שלימים יעניק לצבא הפיני.

הפינים מתוך כבוד והוקרה לאיש, השאירו ואימצו את הסמל הזה.

חשוב לציין, כי בשלב הזה, אין עדיין דבר שנקרא "גרמניה הנאצית" ובוודאי שאין דבר כזה, "צלב קרס".

שוני בין הסמלים:

אם נתבונן היטב, נראה שיש הבדל בין שני הסמלים.

העמדה - הנאצים העמידו את הסמל ב-45 מעלות - בעוד אצל הפינים הוא ב-90 מעלות.

צבע רקע -  אצל הנאצים זה שחור על אדום, אצל הפינים זה שחור על כחול

ובכל זאת, הרי לא כולם שמים לב להבדל, ולא כולם מכירים את הסיפור ההיסטורי. לכן הוחלט בפינלנד להסיר את הסמל מהדגלים הרשמיים ומסימני היחידות כדי למנוע אי-הבנות בזירה הבינלאומית, וגם כדי להתחשב ברגשות.

·